היו זמנים באמריקה

שי גולדן סבור כי מדובר במוצר חובה לכל חובב קולנוע

קשה לכתוב על "היו זמנים באמריקה". קשה לצפות ב"היו זמנים באמריקה". מצד שני, הדבר בלתי נמנע. אחרי טרילוגיית "הסנדק", מדובר כנראה ביצירה האפית-גנגסטר סטורי המשובחת ביותר שיצאה לאקרנים. אבל בעוד "הסנדק" נפרש על פני שלושה סרטים ומגולל כרוניקה של טרגדיה ידועה מראש, "היו זמנים באמריקה" מרוכז לסרט אחד (219 דקות אורכו – קרוב לארבע שעות! חשוב לזכור כי הסרט הוא בן 19 שנים ויצא בשנת 1984), ולמרות שאינו נעדר פגמים, מדובר ביצירת מופת גדולה, תרתי משמע, והכרחית לצפייה לכל חובב קולנוע, שלא לדבר על חובבי ז'אנר סרטי הגאנגסטרים, להם בכלל אסור להחמיץ את העסק.

העלילה המפותלת מסובכת ורבת יריעה מכדי שניתן יהיה לתמצתה לשתי פסקאות הוגנות. לכן, ובצעד חריג, נסתפק רק באמירה כי ציר העלילה הראשי נסוב סביב סיפור התבגרותם של שני חברי ילדות (ג'יימס וודס – בתצוגת משחק נדירה, ורוברט דה נירו, שלא נופל ממנו), שגדלים על רקע אמריקה של ראשית המאה ועד לאמצעה, להיות אחים בנפש, ונקלעים לתוך העולם האפל, המורכב והאלים של העולם התחתון באמריקה.

חייהם של השניים משתרגים ומשתלבים והופכים לפקעת סבוכה ומפותלת של ידידות, חברות, יריבות, ולבסוף – עימות. כל זה מתחולל על רקע אמריקה האורבנית (בניגוד לקופולה, שמצייר כמיהה לחיי הכפר – סרג'יו ליאונה, הבמאי, שר שיר אהבה מרהיב ומרגש לכרך הגדול – ומבחינה זאת, אם ליצור שילוש קדוש, קרוב יותר בגישתו לתפיסת העולם של מרטין סקורסזה, עוד ענק בתחומו), המתפתחת, ההופכת מכרך גדול שמוקף באוקיינוסים משני צדיו, למעצמת על, שרחובותיה דוברים את שפת הכוח והברוטליות. ליאונה, איטלקי במוצאו, מצייר אמריקה שמאמינה באלימות, אמריקה ש"הדרך האמריקאית" שלה היא דרך של כל דאלים גבר, של הכרה בכך כי הדרך אל החלום נסללת באגרוף ברזל.

ליאונה, המזוהה מכל דווקא עם ז'אנר "מערבוני הספגטי" ("היו זמנים במערב", "בעבור חופן דולרים", "הטוב, הרע והמכוער" ועוד), יודע דבר או שניים על אלימות ועל כוריאוגרפיה של ברוטליות קולנועית. ב"היו זמנים באמריקה" הוא מנצח על קאסט עשיר ומגוון (דני איילו, ג'ו פשי, אליזבת מקגוורן, טריט וויליאמס ואחרים), שמדמם לאורכו ולרוחבו של המסך ובכל מהלך העלילה. הנוכחות של פשי ודה נירו, שני שחקנים המזוהים עם ז'אנר הגנגסטרים ("החבר'ה הטובים", "קזינו" ו"הסנדק" – דה נירו בלבד) יוצר אינטרטקסטואליות ליהוקית בין יצירות המופת של הז'אנר והופך כמעט כל סצינה ב"היו זמנים באמריקה" לטלגרמה המתכתבת עם סצינה שהושפעה ממנה, או שנעשתה בהשפעת סצינה אחרת.

האיכות הנדירה של "היו זמנים באמריקה" נובעת מדרך הטיפול הלירית של ליאונה בציר העלילה המרכזי – החברות/יריבות בין שתי הדמויות הראשיות, לצד הגאונות בשזירת דמויות ועלילות המשנה וקריצה לז'אנר המסתורין והבלש, כמו גם לקולנוע האפי הגדול של שנות החמישים. ליאונה משמש כמנצח בתזמורת מרובת נגנים, המנגנת יצירה מורכבת. לא אחת עולות חריקות מאחד הכלים, אך היצירה השלמה נותרת מרשימה, ובמידה מסוימת עוצרת נשימה, גם בפרקים בהם נדמה כי היה ניתן לקצר את הסרט בשליש לפחות מבלי לפגוע באחידות העלילה ובפיתוח הדמויות כהוא זה.

חבילת הדי.וי.די של "היו זמנים באמריקה" כוללת שני דיסקים. דיסק התוספות עשיר ומגוון וכולל גלריית תמונות מהסט וראיון מאלף עם סרג'יו ליאונה, שמתגלה כברנש מלא הומור, עם ראייה קולנועית משוחררת ולא מכופתרת כלל וכלל – בניגוד למרטין סקורסזה, עליו מספרת האגדה כי הוא דיקטטור של פרטים קטנים ושליט אבסולטי על הסט ובחדר העריכה.

בונוס נוסף: ג'ניפר קונלי, האשה היפה בתבל כרגע, ככל הנראה, מגלמת את תפקידה של דברה בילדותה, ומאפשרת הצצה אל אלבום התמונות הפרטי של הילדה שהבשילה לאשה מושלמת – והכל לנגד עינינו, על מסך הקולנוע. נדמה שהמסר עבר בבהירות ובחדות: "היו זמנים באמריקה" הוא מוצר חובה לכל חובב קולנוע. אין טעם להכביר על כך מילים נוספות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully