לשמור על בנאדם עם גופיה וזקן בן יומיים, זה מה שיש

בישראל של קיץ 2003 יש שלושה נושאי שיחה שיכולים לאחד כל קבוצת זרים שנזדמנה לסלון ממוזג – כולם קשורים בתוצרת המפוקפקת יותר ופחות של העונה החמה בטלוויזיה: "24" (די.וי.די או צפייה ממושכת), "קחי אותי שרון" (רודריגו או יואב) ו"כוכב נולד" (נינט, שירי או גבסו). כל קשר בין טירוף הקשקשת סביב "כוכב נולד" ערב הגמר הגדול בניצנים ובין ההארדקור שהוא חיי היומיום במדינה הזאת הוא מופרך לחלוטין. ואולי בעצם בכלל לא. הראשוניות הכאילו-בתולית, הישראליות נטולת הפוזה, החפה מכל קיא כוכבים – ליבנו נתון היה לילדים הנחמדים של צביקה. לנגד עינינו עברו הילדים תחת ידיה המיומנות של מפלצת המהפך הערוץ שתיימית, שדהרה לעברם במלוא אונה, דורסת כל פצעון, שיערה סוררת וחולצה בעייתית, ומותירה אחריה ענני מייק אפ, ספריי לשיער וליטרים של גלוס.

לפני כמה שבועות, והרבה מאוד חצאי גמר, כשעוד לא ידעתי להבחין בין הקוצים של בן שרעבי לאפרו של מורן גמליאל, ישבנו אני וידידיי, בורים ברזי הפוליטיקה של החלומות, וגיבשנו עמדה נחרצת לגבי כל פרח בידור נרגש. הרמנו והורדנו את הבוהן כמעשה הקיסר ברומא העתיקה - מי ליאיר לפיד ומי לשאריות המקומונים. חברתי נזפה בנו אז: "זה לא משנה איך הם נראים". כבר אז ידעתי שהיא טועה טעות מרה. כבר אז יכולתי לשער מי יגיעו מחויכים, מאופרים בכבדות ומלאי תקוות אל קו הסיום, כשתמיכת עם ישראל ואשתו בכיסם. נינט, גבסו ושירי – נצחון האנשים היפים.

הבאזז הנכון על צעירי "כוכב נולד" היה שמדובר בישראל האמיתית: חלומות תמימים על תהילה של חבורת צעירים שלא כולם יפים, לא כולם נכנסים לגזרה 36 נמוך, לא כולם שריריים וסימטריים. כאלה אנחנו – פגומים, אנושיים, אותנטים. אבל לאלה לא באמת היה סיכוי. אין לי עניין לפגוע באיש מן המתמודדים - כולם טובים, כולם מוכשרים וכולם יודעים את התורה (בעיקר גבסו) - אבל בינינו, זה הרי היה ברור. ככל שהתקדמה התוכנית מגמר לגמר, משלב לשלב, נפלו האנשים הפחות יפים ושרדו הפוטוגניים, בעלי הלוק הנכון.

באופן אישי הייתי בעד לירז רחמין. אשה שהקול שלה וההופעות שהיא דפקה לוקחים בכל יום את עיני ההאש פאפי שובות הלב של גבסו, את הכריסטינה-אגילרה-שיק של שירי, ואת קולה המרטיט של נסיכת הקרח נינט. צר לי על לירז, בעיקר בשל התחושה שלו היתה לירז קרובה יותר לאידיאל הגוף הנשי כפי שקיבעה אותו החברה, הרי שהיתה שורדת יותר. וזאת למרות שמדובר בכישרון שלדעת רבים חרך את הרמקולים ואת בימת האולפן. "כוכב נולד" אמורה היתה להיות בדיוק המקום שאיפשר לנו, הרוב המוחץ והשמנמן של האוכלוסיה, זה שלא ניחן בעור פנים צח, ירכיים דקיקות ושיער חלק מתנופף ומלא ברק, להכתיר את הגיבורים שלנו. לומר לאנשי שיושבים על כורסאות העור במרומי הבניינים הממוזגים – את אלה אנחנו רוצים לראות בטלוויזיה, תסתכלו עליהם ותראו אותנו, תראו אותנו כמו שאנחנו ותתנו לנו לראות אנשים אמיתיים ולא בובות פלסטיק עשויות ומהוקצעות.