התנחלויות, ידידיי, אינה הבעיה

שאול טשרניחובסקי כתב את השיר, ראי אדמה, אני מעתיקה רק מעט מהמשובח הנפלא והנורא שנכתב בתל אביב בשנת 1938:

ראי אדמה כי היינו בזבזניים עד מאוד!
בחיקך מלון ברכה, מעון סתר, זרע טמנו... לא עוד.
...
הא לך הטובים בבנינו, נוער טהר חלומות,
ברי לב, נקיי כפיים, טרם חלאת חלומות,
.....
אין לנו טובים מכל אלה. את הראית? ואיפה?
....
ברוך קורבנם בסוד מוות, כופר חיינו בהוד...
ראי אדמה, כי היינו בזבזניים עד מאוד!

כל כך הרבה אנרגיה מושקעת בגודל המדינה הקטנה שלנו, כל כך הרבה דם נספג באדמתה הרוויה, במקום לעסוק בעיקר – באיכות החיים שלנו.

אקדים ואומר, אני תושבת בקעת הירדן מעל 30 שנה ואני מודעת לעובדה שמבלבלים בין התנחלויות, היאחזויות ויישובים שהוקמו במסגרת תוכנית מדינית מושכלת. לצערי, רבים אינם יודעים לקרוא את מפת הארץ הזאת. שלא בטובתי נתקלתי לא אחת באנשים מבוגרים שאינם יודעים את ההבדל בין בקעת הירדן לעמק הירדן ואינם מבחינים בין אי חשיבותה של גבעת טרשים מיושבת סמוך לשכם לבין חשיבותה של מעלה אדומים.

למרות החזון הציוני על ארץ נושבת בגבולות כנען התנ"כית ולמרות ההיבטים הביטחוניים שכל מומחה במיל' ישמח להרחיב כאן, אני אצביע ברגלי ובבואו של היום המיוחל הזה שתגידו "שלום", אני מתקפלת וזזה.

אינני מתחסדת. לכל מקטרגי אזכיר, כי מי שטומן ראשו בחול ואמר לי זה לא יקרה, עושה לדעתי טעות. אין כל רע בהיערכות מוקדמת. הדבר דומה לאדם בריא שמקפיד לערוך בדיקות תקופתיות. לעתים עולה לנגד עיני דמותו של הסוחר הקשיש שפגשתי פעם לפני שנים בשוק ביריחו. את הירקות ארזה למעני ילדה שלצווארה נשזר שרוך נעליים דהוי ועליו תליון גדול מברזל חלוד שצורתו מפתח. שאלתי, על מה ולמה המשקולת על צווארה של הקטנה, והוא השיב לי בחיוך, זה המפתח של הבית שלי ביפו.

אינני יודעת מה ראיתי בעיניו, האם הייתה זו תקווה או התרסה, מכל מקום ברור לי שאף שהוא היה כאן לפנינו. יש לנו זכות לאחיזה בארץ הזאת כי אין לנו ארץ אחרת ואת הבעיה של הטיעון לזכות השיבה, נצטרך לפתור תוך עשיית וויתורים כואבים.

התיישבות הייתה פעם מילה ציונית בעלת קונצנזוס ואילו עתה היא עניין של גיאוגרפיה וסמנטיקה. להגדרתה העכשווית כהתנחלות אחראית התקשורת. מה זה עושה לדעת הקהל? חוסר מיקוד וטשטוש עובדות. כמו למשל בדוגמה מהשבוע האחרון, שמתם לב שמחזירים לנאסראללה גופות של "לוחמי" חיזבאללה? פעם הם היו "מחבלים" והודות לתקשורת המיטיבה הפכו ללוחמים.

ובינתיים? שוב ספדו בשומרון לנרצחים, שוב שיפרו הקאסאמים טווח לעבר חוות השקמים וילדינו הולכים לבתי הספר תחת אבטחה כבדה. בחוץ יעמוד המאבטח וסיור של המשטרה המקומית יוודא שהכל כשורה ובפנים בתוך הכיתה יהיו כמה ילדים ללא ארוחה. ביקשתי מבני לשים לב, אולי למישהו יחסר כריך וארזתי לו שניים לכל מקרה. אנחנו בשנות ה- 2000 ואני נזכרת שבשנות ה- 60 כשאני למדתי בבית הספר היסודי, אסרו עלינו להביא ל"ארוחת עשר" בננות ותפוחים, כדי לא לנקר עיניים.

האם המשאבים הכלכליים המושקעים ביש"ע הם הגורם למצב הכלכלי הקשה? בשיח ציבורי הוגן ייאמר בוודאי שלולא משאבים אלה היה ניתן לפתוח מוסד נוסף לנגמלים, לבנות מעון חדש לנשים מוכות, להקים בית תמחוי, לקנות ספרים ומחשבים לילדים טעוני טיפוח וקיפוח. איני חולקת על כך.

מאידך, בחברה מתוקנת בעלת ערכים לא היה צורך בכל אלה. על המדוכה נערמות השאלות, איך יוצרים תעסוקה ומלמדים אנשים לחזור למעגל העבודה, איך מבטיחים לילדים עתיד עם תקווה? איך מגינים על האזרחים מפני אלימות וטרור? איך מפסיקים כיבוש של עם שלם וחיים לצדו בשלום?

שאלת השאלות צריכה להיות, איך נחיה כאן, כעם, כאומה - כאן ועכשיו ובשנים הבאות? מהו אותו מושג ערטילאי שנקרא איכות חיים? האם הוא קיים רק במדינות כמו קנדה או ניו- זילנד ? ומי ערב לכך שאם נקטין את היקף המותניים של המדינה ונחטב אותה למינימום - נשכיל ולו במעט לנהל אסטרטגיית חיים בעלת תוכן חברתי ולאומי?

לכל המגיבים באינטרנט בכלל ולאתר דעות בוואלה! בפרט: מה דעתכם על כך שהכותבים, עוד לפני שכתבו מילה אחת, הם אנשים טובים?