כל-כך קטן וכבר עבריין תנועה?

דובי שוב הרהיב עוז בטוריו הנושאים את לפיד המרד במושלי הכביש הסוררים ששמו להם למטרה למרר את חיינו, כל עוד הצלחנו להישאר בחיים. יש לי הרבה אמפתיה והבנה לאומללי הדרכים, נהגי ארבעה הגלגלים. אבל מה, אני בא מעולם אחר, זה של שני גלגלים. וגם לנו יש צרות. אין לכם מושג כמה.

אם אוציא מהכלל את חבורות הצעירים, נקרא להם "הקומץ", שעולים על הכביש בתרועת אגזוז רמה רק כדי לבדוק את פניו של המוות מקרוב ככל האפשר, רוב רובנו נהגי הקטנועים בכרך הסבוך בוחרים בדרך ההתנייעות הנלוזה כל כך, עד כדי העלאת רף הסיכון של חיינו לרמות לא סימפטיות בכלל, עקב 2 סיבות, ו-2 סיבות בלבד: פקקים וחניה.

חברי הקמיקאזות האמיצים: מאז ומתמיד ידענו, וראינו, ופעלנו על פי המיתוס המוצק, שבסיום הנסיעה, לאחר ניעור האבק וקשירת המנעול, יש להשאיר את אופנוע הקטן והלא מזיק במקום בטוח ומוגן, בצידה של המדרכה. וכשאני מדבר על בטוח ומוגן, לא אל איום הגנבים בני הבליעל כוונתי, אלא אל סוררים מסוג אחר, סוג מוכר היטב לידידנו נהגי ארבעה הגלגלים: פקחי החניה.

הריני להציג בזאת חוק במדינת ישראל, שאני בספק אם 50 אחוז מהקטנוענים יודעים אותו: חניית כל כלי רכב מנועי, אני חוזר כל רכב שהוא, על מדרכות העיר אסורה בהחלט. הידעתם?

זה לא חוק חדש. אבל בישראל, כמו בישראל, יש חוקים "פעילים" ויש חוקים ב"בוידעם", כאלה שנשלפים רק בעת הצורך. המציאות הצפופה ברחובות תל-אביב הצרים, שבקושי רב מכילים מכוניות חונות, הולידה קוד התנהגות מסויים של פקחי החניה, על פיו הם אינם נוגעים בקטנועי המדרכה, כי הרי ברור שלא ניתן לאפשר להם לעמוד בצדי הכביש, ולתפוס חניה לגיטימית של רכב "אמיתי", דהיינו מכונית.

אם כך, אנו מדברים על אידיאליזציה יומיומית של האירועים, כשאנו מעמידים את כלי המנוע שלנו על המדרכה והפקחים החביבים מתעלמים באלגנטיות, לא? זהו שלא.

תחת בניין משרדים אחד, אליו מגיעים יום-יום עובדים רבים על רכבם הדו-גלגלי, שכנה לה בשלווה "שדרת" קטנועים מלבלבת. עד שיום אחד מישהו החליט שזה מפריע לו וכל ה"פושעים" קיבלו הודעה שהחל מיום זה וזה, אותו חוק וירטואלי הולך לקרום עור וגידים, וקנסות כבדים עומדים לצנוח על ראשם, אלא אם כן יזיזו את רכבם וכו'.

ובאמת, ה"פושעים" כולם התפזרו למקומות אחרים. אנשי הפיקוח והאכיפה שפשפו עיניהם כלא מאמינים על שיתוף הפעולה ופינוי ההתנחלות השקט. עד כדי כך לא מאמינים, שהם היו חייבים בכל זאת להוסיף מנת הרתעה, שמא מדובר בתרגיל. אז הם הלכו מספר מטרים צפונה, לבניין הבא, שלפו מספר דוחות, ובחרו להם באופן אקראי לגמרי "קורבנות" תמימים לתרום לקופת העירייה 250 ש"ח כל אחד.

השמועה על אי מילוי ה"הסכם" מטעם הפקחים עברה במהירות, ואווירת טרור ואימה השתלטה על כולנו. חייל אמיץ אחד בפלוגת הרוכבים הזאת, ניסה בכל זאת לעמוד מול האוייב, והתקשר לאחד, מר שלמה שביט, הממונה על אכיפת החנייה בתל-אביב. השאלה שלו היתה פשוטה: כל חיינו "פשענו" בהסכמתכם המלאה. מה עליי לעשות מחר בבוקר, בבואי לעבודה? האם זה אומר שמעתה והלאה נחייה בהרגשה ובפחד תמידי שמא היום תעלה לוחית הרישוי שלנו בהגרלה? האם זה הגיוני לתלות את גורלנו בגחמותיו האישיות ומצב רוחו של הפקח, שעל פי הסבריו של מר שביט, מפעיל את שיקול דעתו לפני שהוא מנחית דו"ח עסיסי על הרוכב? מה זה "שיקול דעתו", מה אנחנו בכדורגל?

הרי לנהגי המכוניות, קיימים כללים ברורים: כחול-לבן, אדום-לבן, מדבקות איזוריות וכו'. אז אם הם מחליטים להמר על מיקום חניה לא "כשר", זו החלטה מודעת שהם לוקחים על עצמם. מר שלמה שביט לא סיפק לי תשובה. גם הפקחים עצמם, כן כן, גם אותם תפסנו ושאלנו, גיכחו במבוכה כששמעו על הדוחות שנרשמו לקטנועים תמימים בצד המדרכה. אבל העובדה היא שהם נרשמו.

הטענה היבשה לדוח לקטנוע על מדרכה היא במידה והוא מפריע להולכי הרגל לעבור. מקובל והגיוני. אף אחד לא אוהב פרזיטים חסרי התחשבות שמודעים רק לעולם סביב פדחת ראשם. אני הייתי דופק להם דו"ח כפול, עם דובדבן וסירופ שוקולד למעלה. אבל לקחת מספר קורבנות רנדומליים שדווקא הקפידו על מיקום נאות ומתחשב ולהפעיל עליהם עונש קולקטיבי למען כולם יראו וייראו? מה פה קורה פה?

סלחו לי, אבל אי אפשר להתאפק מצקצוק לשון ממורמר וחזרה על הביטוי השגור והמאוס: "זה כל כך ישראלי". יש חוק ? אין חוק ? יש פתרון ? מישהו עושה משהו בעניין ? ונגיד שהטור הזה, בתוספת אלפי חתימות יגיע גם לראש העיר ולמשרד התחבורה? מלבד "הקמת ועדה" מישהו יעשה משהו? אף אחד לא יעשה שום דבר, ואנחנו נמשיך לפשוע, והם ימשיכו בשלהם, וכל מה שהם יקבלו בתמורה לדו"ח חניה שיוענק לנו זו אצבע משולשת גדולה ומזדקרת בפרצוף.