על רשעות, אטימות, גזענות ודיעה קדומה

ראובן (שם בדוי) נולד בארץ לפני שמונה שנים. הוא לומד בבית ספר ישראלי, מדבר עברית, משחק עם חבריו הישראלים. לאחרונה התחיל ללכת למקהלה אחר הצהרים. לאחרונה קיבל ראובן מסר מבהיל ברדיו הממלכתי של מדינת ישראל: ילדים זרים החוצה! עכשיו – הרגיע הקול ברדיו – יש אפשרות לצאת מהארץ "בלי בעיות". מאוחר יותר, יתחילו המעצרים.

כמו ילדי מהגרים רבים, גם ראובן נולד בארץ. אביו הגיע מאפריקה ואמו מאסיה. ארצות המוצא שלהם כבר התעמעמו עבור הילד והפכו לאקזוטיקה: תמונות, סיפורים, מאכלי עדות. בבית מדברים הילדים עברית וההורים אנגלית. אביו של ראובן מנקה דירות באזור גוש דן. אמו הגיעה כעובדת סיעוד לפני שנים רבות. הם הכירו בארץ והקימו משפחה. הם לא התכוונו לכך, אבל הפכו עם השנים לחלק מהחברה הישראלית.

למי בדיוק הם מפריעים? מי הגדיר את ראובן, הילד הישראלי, כ'שוהה בלתי חוקי', שב"ח בלשונם, מאז לידתו? האם משפחת מהגרים זו היא היא ה"רעה החולה" שיש לעקור כדי לרפא את החברה הישראלית?
מתחילת חודש ספטמבר – הודיעה מנהלת ההגירה – יהיו משפחות וילדים כמו ראובן מועמדות לגירוש מיידי.

שנאת זרים, האשמת מי שאינו "בן המקום" בכל הבעיות החברתיות האפשריות, אינה המצאה ישראלית. מסורת הייתה אצלנו לעקוב אחר תופעות "שנאת הזרים" באירופה (במיוחד בגרמניה) מתוך הנחה ששנאת זרים ואנטישמיות הולכים יד ביד, ולהוקיען.

נכון שגם בארצות מערביות מגרשים "שוהים בלתי חוקיים", לעיתים בנוקשות, והגירה, אם מסיבות כלכליות או כתוצאה מרדיפה, היא סוגיה פוליטית בוערת. ההבדל המכריע לעומת ישראל נעוץ בכך שבאירופה קיימת מדיניות הגירה שהגירוש אינו אלא תוספת משלימה שלה, ואילו בישראל לא קיימת הגירה אלא ליהודים בלבד ("עליה"). לכל שאר המהגרים, גם אם נולדו וגדלו פה, צפוי רק גירוש.

אנחנו, האזרחים הפשוטים, נאלצנו לבלוע לכל אורך שנות התשעים את ההסברים שהצדיקו את מדיניות היבוא והניצול ההמוני של פועלי בניין וחקלאות, לפיהם הפועלים "דרושים למשק הישראלי" כל זמן שהפלסטינים סגורים בשטחיהם בעל כורחם.

התעמולה לטובת יבוא המוני של עובדים מנוצלים הצליחה אף לטעת בחלק מהישראלים רגשות אשמה בלתי מובנים כאילו אנחנו - המובטלים או כל מי מעז להיות בעדם – אשמים בכך שגרמנו למעסיקים לייבא את הפועלים הזרים כי אנחנו הרי "לא רוצים ללכת לעבוד".

אחר כך, גילינו במהלך קלאסי של תעמולה שאפשר להירגע: "העובדים הזרים" הם האשמים העיקריים באבטלה. באותה הזדמנות התבשרנו שהם גם מעודדים פשיעה, אלימות, זנות וסחר בנשים. כעת – כך נדמה – מגיע הגל העכור של שנאת זרים "מטעם" לשיאו עם שידורי הרדיו וההמצאות החדשות של משטרת הגירוש: מחנות מעצר המוניים לקראת גירוש ומעצר משפחות.

אחת התוצאות של תעמולה אינטנסיבית כלפי ציבור אדיש היא הפיכתו של מה שהיה עד לפני זמן קצר "לא יעלה על הדעת" לסוגיה שניתן לדון בה באופן ענייני לכאורה. האם הזרים גורמים לאבטלה? הרי זו שאלה. בדומה לשאלה אם המובטלים גורמים לאבטלה, העניים לעוני ועוד ועוד. האם צריך לגרש ילדי מהגרים שנולדו וגדלו בארץ? הרי זו שאלה. מכיוון שהם "שוהים בלתי חוקיים", אין בעיה חוקית. צריך רק למצוא דרך "הומנית" ל"הרחיק" אותם.

מנהלת ההגירה או בשמה ההולם יותר "משטרת הגירוש" לא עוסקת במהגרים. אילו כך היה הדבר אולי הייתה מסייעת לראובן ומשפחתו להיקלט טוב יותר בחברה הישראלית, לקבל הגנה והזדמנויות לבקש את אושרם באופן חופשי. משטרת הגירוש משדרת ברדיו של כולנו וסובבת ברחובותינו כשליחה של מדינת ישראל. ככזו, היא זקוקה לתמיכתנו. ככזו, היא עלולה לזכות בסלידתנו. אזרחי ישראל, רבים מאתנו בנים ובנות למהגרים, יכולים לקום ולומר: מאסנו בגירוש ובשנאת הזרים. גירוש מהגרים וילדים. לא בשמי. לא עבורי.

* רמי אדוט הוא רכז פרויקט מהגרי עבודה ופליטים מ"רופאים לזכויות אדם".