תפוס אותי אם תוכל

באחד מקטעי התוספות, מספר ספילברג שהוא בדיוק גמר את "דו"ח מיוחד" ופתאום הגיע הפרויקט הזה והוא קפץ עליו ובלה בלה בלה. האמת, "תפוס אותי אם תוכל" נראה בדיוק כמו סרט שספילברג עושה בין ארוחות. זה לא יהיה רע, זה יהיה מהוקצע וכייפי, אבל זה הכל. יש כאלה שיגידו שלא צריך הרבה מסרט קולנוע, יש כאלה שיגידו שאלה שאומרים את זה צודקים.

זהו סיפורו של נוכל אמיתי שבמהלך שנות השישים באמריקה הספיק להתחזות להכל חוץ מלילד בן 19, גילו האמיתי. הוא היה רופא וטייס ועורך דין ומורה ובעיקר שרמנטי ללא תקנה באמריקה של פעם, בה היה קל כל כך להיות נוכל לא ממש מתוחכם שיודע לזייף פנקסי צ'קים. ליאו דה קפריו, שדווקא התחלתי לחבב לאחרונה, מגלם את החתיך הזייפן וטום הנקס (שתמיד תמיד פותח בהרכב של ספילברג, לא משנה אם זה יהיה סרט דוקומנטרי על משפחת ספילברג עצמה) הוא השוטר הנבעך שרודף אחריו.

התפאורה בסרט מדליקה, עיצוב התלבושות מגניב אף הוא. בסך הכל, למרות האורך הלא מובן של הסרט (יותר משעתיים!), הוא זורם בקלילות ומשייט בתוך מכשיר הדי.וי.די בקלילות אופיינית לסרטים אמריקאים שנעשים קודם כל בשביל אמריקאים ואחר כך בשביל העולם.

"תפוס אותי אם תוכל" הוא בדיוק הסרט הזה שיושבים עם ההורים לראות לאחר ארוחת יום שישי. כולם נהנים ממנו, לא מרגישים שבזבזו יותר מדי זמן, ומצד שני ממשיכים הלאה כאילו לא קרה כלום. ובאמת לא קרה.

ההופעה של כריסטופר ווקן מדגישה שוב בפעם ה-100 שהוא ליגה אחרת מהרבה שחקנים בהוליווד, ויש לקוות שהנקס וליאו ביקשו ממנו חתימה בסוף ימי הצילום. גם הופעתה של ג'ניפר גארנר, הילדה החדשה שאתם הכי אוהבים ("זהות בדויה", "דרדוויל") משובחת להפליא, במיוחד לאחר שמגלים לנו בתוספות שהיא באה ליום אחד בלבד של צילומים מבלי לפגוש את ליאו קודם לכן. שלא לדבר על זה שהיא עדיין המומה מכך שנתנו לה לעבוד עם ספילברג.

קטעי התוספות מעניינים לעתים יותר מהסרט עצמו. רואים בהם את הבמאי המוערך יושב במעיל עור מעורר קנאה, ורואים שם את ליאו, שבאמת עושה רושם של שחקן רציני, עובד ממש קשה ומדבר לעניין. אבל בעיקר רואים שם את פרנק אבינגייל האמיתי, הנוכל שעליו מבוסס הסרט, מספר איך רק באמריקה הוא יכל לפני שלושים שנה להיות נוכל והיום לזכות בסרט על חייו; סרט שהופך אותו לאיש טוב לב שבסך הכל התבלבל בדרך. זה לא אמריקה, פרנק, זה ספילברג.