בי.איי ספציפי

מה לא נכתב על האדישות של הסטודנט הישראלי? הניכור, ההתחפרות העצמית, עצימת העיניים לכל מה שקורה במדינה וההתעסקות האובססיבית, המגוחכת לפרקים, בנושא ציבורי אחד בלבד: שכר הלימוד. כל השאר לא מעניין את הסטודנטים. כיחידים יש המון סטודנטים שפועלים, עושים, יוזמים, מתנדבים, עוזרים ומוחים, אך הם טיפה בים של אטימות, חמדנות ורדיפת בצע.

המחשה נוספת לקהות החושים הזו הגיעה בשבוע שעבר באמצעות דואר ישראל. מעטפה קטנה, מעוטרת בלוגו של אחת החברות הסלולריות, נחתה אצלי בתיבת הדואר. התפלאתי, שכן לא זו החברה בה אני מנוי. פתאום שמתי לב, שבצד, בקטן, מופיע גם הלוגו של "אגודת הסטודנטים אוניברסיטת תל אביב". בתוך המעטפה ציפתה לי הפתעה בדמות שלל קופונים מעוצבים, שכל תכליתם היא לשכנע אותי לעבור ולהשתמש בשירותי הטלפון של אותה חברה.

בין קופון אחד לשני הסתתר לו נייר כרומו יקר ומשובח, ובו פנייה של אסף זלכה, יושב ראש האגודה, ל"חברי הסטודנטים". על פני שלוש פסקאות מרגשות מקונן אסף על מי "שמבקש להעמיק ולהרחיב את הפערים החברתיים, ההשכלתיים, התעסוקתיים והכלכליים במדינת ישראל". בהמשך קובע אסף, כי אם היינו חברה סולידרית זה לא היה עובר בלי צעקה ציבורית גדולה, ומסיים במשפט המפתח "כיון שאיש איש לנפשו ולביתו, אנו עוברים על כך לסדר היום, כאילו כלום". אכן חומר למחשבה, ולכן מיד רצתי להסתכל על עצמי במראה ולתהות, הכצעקתה? יש מצב? האמנם? האם באמת קראתי את שקראתי? האמנם קיבלתי מעטפה כזו בדואר?

מסוקרן ומהפכן בהתנעה מיהרתי להמשיך ולקרוא את המניפסט החברתי הנוקב הזה, בתקווה למצוא הזמנה לאיזושהי הפגנה, התארגנות להחתמת עצומה או תכנון לגבי מצעד לפידים בכיוון קריית הממשלה. אבל אפס: אין מה לדאוג.

הפיסקה הבאה כבר הזמינה אותי למהדורת סוף הקיץ של יום הסטודנט, שהפעם מקבל את השם Bside. שוב אומנים מהשורה הראשונה והשנייה יחברו למיטב חברות המשקאות, הטלפונים, הפיצות והבנקים. חגיגה של קפיטליזם טהור, בו כל הצדדים יוצאים מורווחים. חגיגה בקמפוס. שמח בלב, שמח בכיס. סוג חדש של מחאה.

קיץ לא קל עובר על המדינה. פגרת הפיגועים הסתיימה ואנשים שבו להתפוצץ ברחובות, קצבאות הילדים קוצצו וחתכו בבשר החי של מאות אלפי אנשים, האבטלה מרקיעה שחקים והבריונים של משטרת ההגירה מסתובבים ברחובות כמו בולדוגים מורעבים. עשרות אמהות ממשפחות חד הוריות רובצות כבר חודשיים מול משרד ראש הממשלה, וגם עליהן כבר הפסיקו להשתין וכיכר הלחם עדיין עומדת על תילה - אך כל זה לא מזיז לבאי כיכר אנטין. הם רוצים לחגוג, ואם אפשר אז לקבל גם איזה טי שירט מתנה.

שום קול צעקה לא נשמע מכיוונה של התאחדות הסטודנטים, שום מאמץ מצידה לא נעשה. גם כך, בימים רגילים, לא עושה אגודת הסטודנטים יותר מדי במישור החברתי, והכסות של פרוייקט פר"ח ודומיו לא מכסה אפילו על חצי ערוותם. בעניינים שנוגעים לדמותה של החברה בישראל - אגודת הסטודנטים, ובמיוחד זו של תל אביב, שותקת.

צעדת הסטודנטים לדרום אורגנה על ידי חבר'ה מירושלים. רן לוי, סטודנט שצעד לבד מהצפון ועד ירושלים תחת הסיסמא "ישראל טובה יותר" לא לומד בתל אביב. את הקיץ הזה העבירה האגודה, כך נראה, בלספור את הרווחים מיום הסטודנט ולחשוב איך אפשר להמשיך ולהשתעבד לכספי התאגידים הגדולים במשק, שלוטשים עיניים לכיסיהם היחסית מלאים, של הסטודנטים התל אביבים.

נכון, מצבה של האוניברסיטה לא קל, והיה צריך להקדיש זמן ומשאבים על מנת לנהל מלחמה מול הסגל האקדמי, שהפעם החליט שציונים הוא לא מוכן לתת, כי קיצצו לו ב"קרן לקשרי מדע". בבחינת "אם אנחנו לא יכולים לנסוע לחו"ל, אז אין שום סיבה שהסטודנטים יוכלו לתכנן לעצמם את המשך החיים". מאבק זה נוהל במיליטנטיות ונחישות - חבר'ה נקשרו לשערים בשלשלאות, הקמפוס נחסם, התקשורת הוזמנה ולבסוף יכלו הסטודנטים להכריז "ניצחנו". ציונים ניתנו ובא לציון גואל. יופי, באמת תודה רבה, אבל אגודת סטודנטים צריכה להיות קצת יותר מוועד עובדים. מאבק זה מוכיח, שכשהאגודה רוצה, כשהסטודנטים רוצים, כשאכפת להם, הם יודעים להתעסק בעוד דברים חוץ מבאמרגנות.