לורד אוף דה רינגס

זה התחיל בשיווק פסיבי ודי זניח של אפרכסות ענק מגושמות, כבדות וחינניות כגלאי מתכות. את הטלפונים הסלולריים הראשונים הרשו לעצמם לרכוש רק הנובורישים, בני העידן הפרה-גאדג'טי. הם התקשטו בהם - כאילו היו מחזיקי מפתחות מזנב סנאי סינתטי - על אף חינם המוטל בספק והיעדר הקומפקטיות המתבקשת מאביזר, שהגדרת ניידותו מחייבת קלות משקל מינימלית ואסתטיקה בסיסית.

לא מן הנמנע, שההצטיידות במפלצת החייגנית ההיא, נבעה מתוקף הדחף הקמאי להרשים את החבר'ה. כלומר - את אותם אוכלי בולבוסים - שעדיין הסתפקו, בבערותם, בטיפוח נאיבי של אוסף כרטיסי טלכרט מאויירים. שליפת המכשיר האימתני מהכיס, כמו באה לשדר את המסר העומד בבסיס טקס השוואת הגדלים האהוב על טירונים: "לנו יש, ולך אין". או יותר מזה: "לנו יש גדול ומפואר - עם כפתורים לחיצים, אנטנה מזדקרת וחיוג חוזר, ולך יש דינוזאור חוגה חיוור ומעפן עם חוט מסולסל ואופציה לתנוחה אחת. מסיונרית. בלי לזוז מטר מהשקע שבקיר".

כך או אחרת - השנים חלפו, הצרכים השתנו, והכל הפך דחוף, דחוק ובהול. הסלולריים העתיקים הפכו בהינף מכחול לואזות אותנטיות, באדיבות החוג למלאכת יד במתנ"ס של גבעתיים. אלה, פינו את מקומם לטובת דור צעיר, חטוב וסקסי של דגמים מתקדמים, שמוזערו לממדי טמפונים - עוצבו כתכשיטים עתידניים - והתברכו באוספים כפולים של רינגטונים לוהטים, שהפכו במרוצת הזמן לז'אנר מוזיקלי בזכות עצמו.

כך שחרף המיאוס, את המהפכה הסלולרית משולחת הרסן - כנראה שכבר לא נוכל לעצור. ובל נכחיש - יש לה גם כמה יתרונות ברורים ולא מבוטלים. הרי ניתן כבר לייחס אין ספור מקרים של הצלת חיים למכשירים חסרי התושבת האלה, שמשום מה, כל דרדק בן חמש מחזיק היום בנונשלנטיות בתיק האוכל שלו. ולמקרים שכאלה, ורק עבור כאלה, יש צורך של ממש בטלפונים הניידים.

אז עם שדרוגי הטכנולוגיה המפלצתיים של עולם התקשורת – כבר השלמנו. עם עובדת הפיכתו של המוצר הסלולרי לתחליף פרוזק בקרב הנוער הרעב להכרה חברתית ולאייקונים רוטטים – לא נתכתש. אבל למה, לכל הרוחות, צריך להשלים עם הבהמיות התרבותית הגורפת שמתלווה לתהליך האבולוציוני הזה?

נעזוב לרגע את מסעות הפרסום האגרסיביים, אונסי המחשבות, של מפעילות התקשורת באשר הן. נניח גם לנזק המוחי שיאובחן בעוד כעשור אצל כולנו, כשיהיה כבר מאוחר מדי, וכן להתנערות הצפויה של הגורמים הרלוונטיים מלקיחת האחריות המתבקשת על המחדל. אל תרימו גבה אם תיתקלו בעתיד הלא רחוק בתינוקות המוטציוניים שיוולדו להריוניות שחטאו באוברדוז של שיחות מהנייד. אני כאן בשביל לדבר על הדימום שהסלולריים עושים לנו בשכל, לא במוח.

מדוע, למשל, אי אפשר לשבת באוטובוס בלי לחטוף בצקת באוזניים מבליל השיחות שמצטווחות ללא הרף מכל כיוון? למה כל כך דחוף ל"מה שמה" לעדכן את "איך קוראים לה" אודות נבזיותו של "ההוא", בקולי קולות, דווקא באמצע נסיעה, כשבמרחק רבע מילימטר ממנה יושב אדם עייף והלום יום עבודה, שכל חפצו הוא לבהות קצת בשקט, עד שיגיע הביתה, ולארגן מחדש את מחשבותיו? ומדוע כה חיוני לסגור חשבונות עם החותנת, דווקא כשהקופאית מגישה את הספח של הויזה לחתימה, בעוד שטור של אנשים ממהרים משתרך מאחור ומפתח מצמוצים בלתי רצוניים בעיניים?

אני מבינה. יש דברים שהיום כבר אין סיבה או אפשרות לדחות. יש עניינים דחופים. יש תאונות. יש פיגועים. יש פלירטוטים. כולם נורא זמינים ודרוכים כל הזמן, ומי שמסנן שיחות בשביל השקט - נחשד מייד באנטיפתיות. אבל קצת נימוס והתחשבות בעור התוף של הזולת לא יהרגו אף אחד. לא ככה? אז מדוע שלא יופנמו כאן חוקי התנהלות תרבותית מינימליים, כגון – אי ביצוע שיחות טלפון קולניות בתור לקופה, בבנק, בקופת החולים, באוטובוסים ובמוניות השירות? למה שלא יונהג כאן נוהל אוטומטי של השתקת טלפונים סלולריים בבתי קפה ובמסעדות, בדיוק כפי שכבר הופנם ומיושם, פחות או יותר, בתיאטראות ובבתי הקולנוע?

שהרי, ברוב המקרים, איכות חיינו נתונה לחסדיהם המפוקפקים של גדולים ומטומטמים מאיתנו. ולרוב, ידינו קשורות וקצרות מלהושיע את עצמנו. אך מה בנוגע לתחומים בהם האחריות מוטלת עלינו, הקטנים, והשיפור מושתת אך ורק על החינוך הפנימי שהענקנו - או לא הענקנו לעצמנו? אנחנו מצטיינים בהגשת קובלנות מרירות. מושלמים בכל הנוגע לציקצוק שפתיים מתחסד כשמדובר בהיעדר נימוס אצל אחרים. ומה איתנו? מה באשר לאנשים האלה, שמקשקשים ומתלהמים בקולי קולות - בכל קרן רחוב, על כל ספסל ובתור לכל דלפק? תסתכלו עליהם, ותראו אותנו. ככה אנחנו נראים. אלה הם לא ניצבים בסרט. אלה הם אנחנו, המשפחות שלנו והחברים שלנו. קולניים, מתלהטים, בוטים, צווחניים ומעצבנים. מאוד מעצבנים. את שלוות נפשנו המעורערת ממילא – רק אנחנו מפרים, ולא אף אחד אחר, כשאנחנו טוחנים זה לזה את השכל בנייד.