99.ילד

הפיגוע שאירע בשבוע שעבר בירושלים, הביא לא רק לשחרורו של פרץ רגשות אדיר כמצופה, אלא גם לשצף קדחתני ומצופה לא פחות של תגובות ופרשנויות למצב.

והכול חזר לרצד באחת: הדם הקרוש שטייח את כתליו המפויחים והקמוטים של האוטובוס העשן; פיותיהם הפעורים של הפצועים המבוהלים שהפכו לאודים אנושיים המצטווחים בתחינה להצלתם מן האש; רסיסי אדם שמתפזרים והמוני הרגליים שמתחפרים וטובעים בים הגוויות – 19 במספר ליתר דיוק ונכון ליום הפיגוע עצמו (מאתמול, יום שבת, ה-23 באוגוסט 2003 דווח לנו כי מספר הנרצחים בפיגוע עלה ל-21).

ומתוך 21 הקורבנות האלה, שחייהם נעקדו על מזבחו של הסכסוך המזוהם והנצחי, נרצחו 7 תינוקות וילדים, תמונותיהם של שלושה מתוכם הוגדלו ומוקמו מתחת לכותרותיהם הראשיות של העיתונים שיצאו למחרת הפיגוע וסוגננו בנוסחים הבאים אותם אני מצטטת: "רצח הילדים" ו"נקמת ילד קטן".

רציחתם של הפעוטות והעוללים הפכה אם כן למוטיב המרכזי בסיקור הפיגוע, וזאת על אף שבאותו אירוע חבלה נפשע שילמו בחייהם עוד 14 בני-אדם - אנשים ונשים שהלכו לעולמם ולא ישובו עוד.

במאמרו של השר אפי איתם, שפורסם בו ביום ובאותו גיליון של העיתון "מעריב" נכתבו הדברים הבאים :"בן הבליעל המפלצתי, שפוצץ את האוטובוס בירושלים, עלה לאוטובוס, ראה בעיניו שהוא מלא ילדים ותינוקות ולחץ על הכפתור. זו כבר לא 'פגיעה חסרת אבחנה'. זה כבר רצח ילדים בזדון, בעיניים פקוחות".

דברים אלו של מר איתם ניערו אותי מרבצי והחריפו את התחושות הלא-נעימות שקיננו בי ממילא באותה שעה שבה קראתי על קורבנות האסון בירושלים. סליחה אדוני השר, רציתי לשאול, אבל אם האוטובוס לא היה 'מלא בילדים ובתינוקות' האם גם אז היה המחבל צריך ללחוץ על הכפתור שבעטיו הפכו נוסעי קו 2 מבני-אדם ללפידים חיים?... והאם רצח חסר-אבחנה הוא מוסרי יותר מרצח שאינו מובחן?

דברים אלו של מר איתם, כמו גם אותה מדיניות תקשורתית שהפכה את רצח הילדים למוטיב המרכזי בסיקור הפיגוע, נועדו לתמחר חיים ולקבוע בין היתר, שחייהם של הילדים יקרים יותר משל המבוגרים ושמותם של הצאצאים הצעירים שטרם מימשו את פוטנציאל חיותם - הוא מכמיר יותר מן המוות של הוריהם שכנראה כבר 'עשו את שלהם' בעולם הזה.

ואני שואלת, האם הדיסקרציה הזו היא ראויה? האם היא מוסרית? ודאי שלא. את משמעות החיים ואת ערך החיים אסור לקבוע לפי קריטריונים של תועלת או גיל, והנוהג הזה – על אף שהוא פסול מעיקרו בשל העוול שהוא מקפל בתוכו, שגור לא רק אצל עיתונאים ועורכים, אלא גם נהוג אצל בעלי-מקצוע אחרים שקביעתם חשובה יותר משל מתקיני התכנים ומסגנני הכותרות בעיתון. למשל, רופאים, שופטים ורבנים, הנדרשים לא אחת להכריע בסוגיית הנוגעות לחיים ולמוות, לתרומות, הארכת חיים או המתת חסד, ועוד מיני דילמות מוסריות.

אלא שכאן המקום להגיד כי כאשר נדרש אדם להכריע בסוגיית חייו של אדם אסור בתכלית האיסור לערב שיקולים של חוסר-ערך מול תועלתניות, טובת-הכלל או גילאיות, היות וכל אלו הם תוויות שהשימוש בהן נועד לתמחר את החיים וזוהי, רבותי, מלאכה שאין להתיר לבני-אדם כי אם להשאירה בידו של הבורא, ולו משום שכמו שנאמר בתפילת שחרית, הוא ורק הוא "ריבון כל המעשים אדון כל הנשמות".