בעל הבית השתגע

מה אנחנו אשמים שנסראללה קם עם גאזים על הבוקר? הרי נסוגנו מלבנון. אפילו עיגלנו את הגבולות לטובת לבנון כדי שלא תהיה עילה לחיזבאללה להמשיך לדבר על שטח כבוש. גם הצלחנו לשכנע את האו"ם שהר דוב מעולם לא היה שייך ללבנון. הסכמנו, בשתיקה, לרמה מסוימת של המשך אש בגזרת הר דוב כדי שנסראללה יוכל לשחרר קיטור - לפעמים. הבלגנו גם כשהחיזבאללה חטפו לנו שלושה חיילים ואזרח. נכון שאיימנו, אנחנו תמיד מאיימים, אנחנו מדינת "תחזיקו אותי אחרת...", אבל לא עשינו כלום. אנחנו רוצים שקט, אבל מה נותר לנו לעשות?

כמובן ששרון השקול, המנהיגותי, התקיף אך הלא תוקפני, יכול לארגן לנו את "מלחמת שלום הגליל 2". אך אחרי עבודת תדמיתנות כל כך מוצלחת לקלקל את הכל? לא חבל? מה גם שכישלון ההודנה (כמה מפתיע) והשתקמותן של תשתיות הטרור הודות לה, מחייבות גיוס כוחות צבאיים בהיקפים גדולים מאוד. עם כל הכבוד לפנטזיה על "צה"ל יכה בכל החזיתות" - יקשה על המערך הלוחם בסדיר ובמילואים לשאת בנטל. דינמיקת ה"ניכנס-נצא, ניכנס-נצא..." בשטחים אינה מאפשרת לחימה לשם השגת הכרעה בגזרה הלבנונית. ובל נשכח, שלחיזבאללה לא ממש אכפת שהורגים לו פה ושם לוחמים, תמיד אפשר לגייס עוד.


כל האמור לעיל הופך את היתכנותו או יעילותו של מבצע צבאי מתמשך או נקודתי לאפסית. מה ניתן אם כן לעשות? בואו נשחק בקקי. נצטרף לאסד ג'וניור בארגז החול ונשחק משחקים של ילדים קטנים עם תסביך דמות אב דומיננטית. לאסד אכפת מאסד. לאסד לא ממש מפריע שמפציצים לו מחסן או מכ"ם בלבנון, לאסד לא מפריע שישראל תפציץ את ביירות ותהרוג כך וכך אזרחים. בכל מקרה אסד גוזר את הקופונים כמנהיג הערבי היחידי שעומד על שלו, נלחם בציונים, מממן ומאפשר פעילויות טרור, ומגן על האינטרס הלאומי-ערבי-פלשתיני. אם כך, מהי בעצם נקודת התורפה של אסד?

מה אם נפוצץ לו את הבלון? מה אם נערוך תצוגת תכלית קצרה שמראה עד כמה הוא פגיע. גם הוספת קורטוב הומור פוגעני בכיוונו יכולה להועיל מאוד. בואו נניח, רק לרגע, שצה"ל הוא לא ארגון מקובע ונייחס לו קורטוב מקוריות. ובואו נניח שהממשלה שלנו מסוגלת לחשוב במונחים שחורגים במקצת מהז'רגון הצבאי. עכשיו, בואו נשלול גם את האופציות הדיפלומטיות, שבכנות, לא ממש הועילו עד כה. בואו נשכח מה"בואו נדבר על זה" וה"בואו נראה עד כמה נמוך אני מסוגל להתכופף" של ביילין, פרס, שריד, ושות' . נבטל גם את תפיסת נהרות הדם וה"ניכנס בהם" של ליברמן את איתם בע"מ. עכשיו, אחרי שעשינו את זה, נחשוב חדש, מקורי, מתוחכם, ואם אפשר , גם זול, הן בחיי אדם והן במשאבים כספיים.

ניתן, למשל, לשלוח מטוס f-16 בודד שיירה טיל מדויק במיוחד לעבר המדשאה בארמון הנשיאות הסורי בשעות הערב המאוחר. הטיל יהיה חסר ראש נפץ וטווח ההרס יהיה מצומצם, נאמר בעל רדיוס של חמישים סנטימטר. במקום ראש נפץ הטיל יהיה מצויד בזיקוק. כן, זיקוק. יהיה כדאי להוסיף משהו שיגביר את עוצמת רעש הפגיעה, אך לא את ההרס. עם הפגיעה בקרקע יופעל הזיקוק, ובשמי דמשק יתנוסס, תחזיקו חזק, דגל ישראל מהבהב ומנצנץ. תארו לכם את התמונה... אסד ג'וניור שומע רעש מחריש אוזניים, פונה לחלון, מביט החוצה ומה רואות עיניו? דגל ישראל מעל ארמונו. בכדי שהחוויה תהיה מושלמת, כדאי שהלווין הישראלי, עמוס, יהיה בדיוק מעל סוריה בשעה היעודה כך שינתן מבט עילי משגע של המאורע, שיוקלט, וישלח לכל אולמי הטלוויזיה המערביים והערביים.

מעבר לרמז הדק בדבר פגיעותו, אסד יהפך להיות מושא ללעג בכל ארצות ערב. לא עוד מגן הפלשתינאים אלא הליצן של העולם הערבי. הוא יחשוש שעוד פגיעה בכבודו (להלן הכבוד הערבי המפורסם) עלולה לגרום להדחתו מהשלטון. אחרי הכל אסד הוא בן העדה העלאווית שהיא מיעוט בסוריה, ועמו אינו מפחד ממנו ומכבד אותו כשם שפחד וכיבד את אביו.

כמובן שיהיו גינויים בכל העולם הערבי על הפגיעה בריבונות הסורית. נו, אז? אולי אף גינוי בעצרת האו"ם על הפעולה הברוטלית של צה"ל בשמי דמשק. אבל זה קורה כל שני וחמישי. בוש יתפוצץ מצחוק ויריץ קטעים על האירוע עם בלייר, ומיד אחרי שיתקשר לשרון לשבח אותו על המקוריות, הוא ישלח את פאוול אל מול המצלמות למלמל משהו על "הצורך ברגיעה". האירופאים ימחו בתוקף על כך שהפעם הם מוחים על פעולה שלא נהרג בה איש, והעולם הערבי יצעק גוועלד, כי "ככה בדיוק התנהגו הנאצים". בפועל- מובראק, חוסיין, וארצות ערב המתונות ישחררו אנחת רווחה כיוון שהחזרנו את רופא העיניים מדמשק למימדיו הטבעיים.

נכון, זה עלול שלא להצליח, אז בזבזנו כמה שעות טיסה, טיל ואת עלותו של זיקוק, אך לפחות ניסינו. כמובן, שקיימת האופציה החלופית של להמשיך להבליג ולסכן את האוכלוסייה האזרחית בצפון. קיימת גם האפשרות לפלוש ללבנון ולשהות שם כמה שנים טובות, הרי זה עבד מצוין בפעם הקודמת. כמובן שנוכל גם להרוס מכ"ם או לפוצץ מחסן תחמושת סורי, אבל את זה תמיד אפשר לעשות.