שלום, שלום

כתמי הדם שצבעו השבוע את שלדת אוטובוס אגד מסמלים עבורי יותר מכל את תחילתו של חלון הזדמנויות חדש במרקם היחסים העדין בינינו לבין פלסטיננו. הרי אין לראות בפיגוע המיותר והנורא הזה בבחינת מדיניות של הרשות הפלסטינית והעומד(ים) בראשה (מי באמת עומד בראשה?). זהו אירוע נקודתי של מחבל או ארגון בדלני קיצוני שכוונתו לקלקל את ההודנה המבורכת, שרק במקרה נשא פרי. הלא אין להעלות על הדעת שמישהו שם באמת ירצה במותם של יהודים חפים מפשע. מי באמת רוצה במותם של סתם יהודים יראי שמיים, נשים גברים ותינוקות שחוזרים מתפילה מרחבת הכותל. שטויות, זה לא הגיוני ולא מוסרי ואפילו העם הפלסטינאי רודף השלום מתנער מכגון אלה.

מפי השמועה הגיע לאוזני כי יש להטיל את האחריות על גורמי הביטחון הישראלים שלא מנעו מבעוד מועד את הקטל הזה. אין לי ספק שעתה, אחרי שמטח ההאשמות ההדדיות יגווע ותלוליות העפר שעל הקברים הרעננים ייבשו מן הדמעות וצבע הדם ידהה משלדת האוטובוס המפויח במוסך, רק עתה יבינו כולם שמוכרחים לעצור את הטרור הנורא . סביר להניח שאבו מאזן אפילו יבקש את עזרת צה"ל שיאלץ להתגייס למשימה, לפני שאיזה שמטורף יהודי יחליט לנקום את נקמתו הפרטית ויפגע חלילה באוכלוסייה חפה מפשע.

מה נגיד ואיך נעמוד מול משתתפי תיאטרון האבסורד של מחנה השמאל הישראלי? השבוע שוב מצאתי את עצמי מביטה נבוכה וזועמת במופע הטרור הבלתי נלאה הזה ובוכה. מישהו זוכר את השבוע שלפני הפיגוע ?

בדיוק חשבנו בזוגיים לבלות סוף שבוע בבית מלון בארץ. זה לא הופך את החיים לגן עדן אבל סביר שיעשה קצת שקט בהתנהלות הרעשנית והתובענית של החיים. הלכנו ובחרנו במלון שאת ראשו מעטר כתר בן חמישה כוכבים במתחם ים המלח ושמחנו לדעת שהתפוסה במקום כנראה מלאה, כי חניה ברדיוס סביר לא מצאנו. עם כרטיס המפתח והמזוודות גילינו שמעלית הזכוכית המהירה לא תעצור בקומת הכניסה בגלל עומס הזאטוטים שפרצופם המחייך ניבט אלינו מתוכה ואשר בפעם הרביעית כבר זכרו אותנו ונופפו אלינו לשלום ידידותי. החלטנו לוותר ועלינו חמש קומות במדרגות. מתנשפים ומרוצים השקפנו מחלון החדר אל עבר הטיילת המוארת וירדנו בדילוגים לחדר האוכל ההומה. אין דרך מילולית לתאר את כמויות המזון שהישראלי הממוצע מעמיס על הצלחת ולהסביר איך הקוטר הסטנדרטי של יציקת הקרמיקה לא קורס מעודף משקל. עיני לא צרה ברעב התוקף אורחים תמימים בבית מלון, מה גם שהכל כלול במחיר יסלחו לי מבקרי, אבל ראיתי ערמות של מזון שנותרו מבוישות על גבי השולחנות המתרוקנים מיושביהם.

האם כך זה היה תמיד? או שהפכנו לעם תאב חיים ורעבתן לאור המציאות הזוקרת אצבע ומנחה אותנו ליהנות מן הרגע, עכשיו ובגדול, מהר לפני שנתפוצץ?

החדר לא היה משהו ולשיפוצניק מקצועי הייתה שם עבודה לכמה שעות. באנו רק לסוף שבוע ולא רצינו להלאות בטרוניות אז ירדנו לים שהיה סוער מהרגיל והצלחנו לצוף ולהיחבט במתרחצים האחרים. כולם היו מאירי פנים והייתה שמש טובה ששידרה שלום. אפילו החברים מכפר מל"ל שסיבכו את ראש הממשלה לא העיקו בשיחות החולין על החוף רווי המינרלים.

נקודת האור שליוותה אותי ללא בושה בימים האלה, הייתה שכל עובדי המלון שאני פגשתי, החל מאנשי הניקיון והתחזוקה ועד אחרון המלצרים והמגישים היו ישראלים. גם זה משהו ששווה להזכיר. ותודה שחשבנו שלום.