אנחנו הז'יטונים של קיץ שנת 2003

בצעד מאוד לא שגרתי נסעתי מוקדם מאוד הבוקר באוטובוס, לרגל הכנסת מכוניתי לטיפול במוסך. באמצע הדרך, פתאום, כמו בסיפורים פנטסטיים מעולם הזן והבודהיזם, נפלה עלי ההארה: אני אמור לשקשק מפחד. לאורך האינתיפאדה לא הסתובבתי הרבה במקומות ציבוריים, והנה אני בלב ליבו של אוטובוס עמוס בתל-אביב. האם ראשי ייערף בפיצוץ המתקרב, או שמא רק אפצע קלות? נכות קלה, או הלווייה ממלכתית, מה מזמן לי הגורל?

שתי שניות אחר-כך נרגעתי. במחשבה שניה, על התגובה הפלסטינית לחיסול מוחמד סידר כבר שילמו נוסעי קו 2 בשכונת שמואל הנביא, וגל הטרור הגדול הבא עדיין לא התחיל באופן רשמי. אבל בצהריים, אני יודע, כשאקח שוב את האוטובוס בכיוון ההפוך, אל המוסך, תהיה לי גם תהיה סיבה לחשש: צה"ל כבר פעל הלילה בג'נין, טול כרם - שני הרוגים פלסטינים ומספר פצועים - ושכם, והפיגועים הגדולים הבאים הם רק עניין של זמן. האוטומאטיות של השגרה הישראלית צפויה ומדכדכת. אין חדש תחת השמש. ליתר דיוק – בישראל, אפילו השמש התיישנה.

אין כנראה כמו נסיעה קצרה באוטובוס בכדי לחדד את המחשבה. פתאום ההכרה שאנחנו רק ז'יטונים על שולחן הבלק-ג'ק של שרון, מופז וחבר ושאר חכמים, כל כך ברורה. שהרי הם מהמרים יום-יום, שעה-שעה, ישיבת ממשלה-ישיבת ממשלה, החלטה-החלטה - על חיינו. הם הרי ידעו שחיסול מוחמד סידר יגרור פיגוע בתגובה. ההימור היה רק על העיתוי והמקום. כשבכותרת הראשית של "מעריב" היום מופיע ציטוט: "גם החמאס בעזה ישלם", קשה שלא לתהות: ומי מאיתנו ישלם? האם אנו זקוקים להוכחות נוספות לכך שברגע שארגוני הטרור רוצים לפגע הם פשוט עושים זאת ללא קשר לפעולות צה"ל, לסגרים ולכתרים?

ההימור על חיינו הוא בלתי נסבל, ורק ההסחה הבלתי פוסקת של מסעות ההפחדה מטעם "גורמי הביטחון" מטעה אותנו לחשוב שכך או כך, רע יהיה בכל מקרה. כאילו הכל גזירה משמיים ואין אנו עוסקים כאן באויבים מרים שהם, למרבה ההלם וההפתעה, גם בני אדם! הייתם מאמינים?

ואולי כדאי לדבר אתם ולא להתגרות בכל פעם מחדש בחיסול כזה או אחר? אם היינו צריכים הוכחה לכך שהחמאס והג'יהאד אמינים כשהם אומרים שתישמר הפסקת האש, קיבלנו אותה בהודנה.

אז תגידו לי: מישהו באמת חושב שעכשיו, עם חידוש הרטוריקה האלימה מבית מדרשה של מערכת הביטחון, ועם חידוש פעולות צה"ל בשטחים, באמת יהיה לנו יותר ביטחון? האם מישהו יכול לומר בכנות שברור לו שמעכשיו, כשצה"ל שוב נכנס לתמונה, יהיה רגוע יותר מאשר בהודנה? מי שיטען זאת, יתבדה כנראה בקרוב מאוד, אבל זאת הבעיה הקטנה, כי אין לה השפעה אמיתית על המציאות. ההשפעה העיקרית היא המסר שמשודר לשרון ומופז: אנחנו הז'יטונים של קיץ שנת 2003.