אוץ' מניי פופולסקו, מוי בראט (למד אותי פולנית, אח שלי)

היוזמה להריסתו של מחנה הריכוז דכאו עלתה במקביל לפריחתו של מונומנט השואה בברלין; צריפי המחנה אכולי העש מול אלפיים שבע מאות חמישים ושניים עמודי בטון המנסים לשחזר את תחושת האובדן והאימה שאחזו ביהודים. פריחתו של מונומנט השואה בברלין מקביל לפרישתם של ניצולי השואה הנותרים אל עולם המנוחה; אלפיים שבע מאות חמישים ושניים עמודי בטון מול האנשים האחרונים המלאים בזיכרון מוחשי. פרישתם של ניצולי השואה הנותרים אל עולם המנוחה מקבילה לחדוות הנטישה העולה בגרונם של הדור השלישי מריח הדרכון הפולני הטרי, אנשים מלאים זיכרון מול שלוות האיחוד האירופי הנסוכה על פני הזוכה המאושר.

הפכנו את הזיכרון ללקח: עוד רווחות לחישות שנשמעות כמו לזכור ולא לשכוח, אנחנו רק לא יודעים את מה. רק יודעים כי צריך, כך אמר המנהל על במת בית הספר. עם השנים נראה כי אנו שומרים את הזיכרון לפסל, לתמונה ולטכס: השואה מונצחת באנדרטות אפורות ושחורות, במסעות חיפוש שרשים, במצעדי חיים, במטס מעל אושוויץ בירקנאו. הריסת מחנה דכאו, בניית בית עלמין נוצרי ליד אושוויץ, ידיעות קצרות העולות מדפי אמצע מעלות זעקת חמס קצרה וחדה: שודדים מאתנו את הזיכרון האחרון, מה יישאר אם לא אותם שרידים,(אך ערכם נמוך. הם לא יחזיקו זמן רב, עד מתי נאחז רק בהם, הזיכרון לא שם: את ביתני המחנה ישחקו הגשם והרוח, גבבות המשקפיים והשיער ירקבו. האנדרטות יהפכו פסלים סביבתיים).

הפכנו את הלקח לשימור בתים, בניית עמודי בטון, הקראת "אלי, אלי". האפקט המוחשי, שלעתים הוא כה רחוק מלהיקרא זיכרון (שכן מה בהרגשת הבדידות והורטיגו שרוצים להקנות עמודי הבטון באמצע ברלין לאלפית השואה האישית), נשאר פיסת הבד היחידה בינינו לבין העבר: קנאים, משום מה, להעברת התחושה באופן מקסימלי- תחשוב חזק, ילד, כמה הם סבלו, כמה מתו, כמה נורא היה שם- הרי זהו עוול אפילו לנסות.

מודאגים, ובצדק, מפטירתו של זיכרון השואה יחד עם מותם של ניצוליה, מבולבלים מחלוף השנים ולא יודעים מה לזכור, יותר מכך לא יודעים מה למדנו, מהו מוסר ההשכל (בדרך הפשוטה ביותר לקרוא לו): היאחזות באותם מונומנטים לשואה היא הפחד כי לאחר שהקשישים, שרידיה, ילכו לעולמם, הם היחידים שישארו כתעודה ניצחית.

תעודה למה? לרצח עם? לטבח ביהודים? או דווקא להליכה כצאן לטבח? להיסטוריה היהודית, למשפחות? או מצבת עד לכך שהיהודים לנצח ירדפו, שלעולם נהיה שנואים? שאנו צריכים לשמר לנצח את מורשתנו? אולי להתרות בעולם שעמד בצד ולא נקף אצבע, מפני הישנות הזוועה? או שמא להזכיר כי לא התעוררנו מספיק מוקדם? שהיינו צריכים לעזוב קודם, להריח את הרע המתקרב? שארץ ישראל היא המפלט האחרון והיחידי, השמור רק לנו? שעלינו להלחם עליה עד חרמה, או דווקא ללמוד כי לא האדמה חשובה אלא האדם?

הזיכרון ישמר טוב יותר, אם נחליט מהו הלקח: את ביתני המחנה ישחקו הגשם והרוח, גבבות המשקפיים והשיער ירקבו. האנדרטות יהפכו פסלים סביבתיים. ללקח סיכוי טוב יותר לשרוד את נזקי מזג האוויר והזמן, (למרות שגם זה עתידו לא ודאי, הלכי רוח ואפנה עלולים להכשיל אותו). כדי לשמר את זכר השואה לא צריך רק לדעת לספר עליה, אלא ללמוד את תוצאותיה- השואה קיבצה את מרבית עם ישראל כאן, אנוס ורדוף, מרצון או מלית ברירה, אבל, בינתיים, ביחד, במקום אחד. לא משנים כרגע גבולותיה, מיקומה הגיאוגרפי: אלא ייעודה כבית.

בן חמישים וחמש, ישראל, וכבר נהיה סנילי: ודאי מהתקופה שצלל בקישון. עוד לא נמס הזיכרון של סבא, גם אם השמיעה לא כמו פעם, והנכד מתייאש ועוזב: נמלים נמלים מדגדגים את גבו של הדור השלישי, צליל עלום מושך אותם החוצה: ואפילו רק בגדר מחשבה: סוג של לקח: צריך לנטוש את הספינה לפני שתטבע, להריח את ריח העכברים במנוסה והפעם להקשיב לו, לעזוב הכל, כי מהי אדמה. מקומי לא פה, רוצה ליישב מחדש את אירופה בדם עמי, את ארה"ב בבשרי שלי ושל משפחתי. למד אותי פולנית, אח שלי, סדר לי ויזה לסטודנטים וכלה שיקסע, אני הולך. נסתדר. יהיה טוב, העיקר שיהיה שקט, פה אין שקט, רק פיגועים. פיגועים. כאילו לא ארע דבר: לעזוב מהר, לחזור לאירופה, להתערבב בספירת העולם הגדול ולשכוח את המזוודה המכילה את עול ישראל במטוס.

(לקח?)

חמישים ושבע שנים מסיומה של המלחמה, ואפשר לחזור לאחור? לנטוש את מדינת ישראל לטובת אירופה, שעוד לא שבעה מגידופים אנטישמיים? להתפזר בעולם, חמישים ושבע שנים אחרי, כאילו יקבל אותך בזרועות פתוחות? לוותר על הגנת מדינה שלפני חמישים ושבע שנים אספה בידיים דקות אלפי אנשים שכח לא היה בם? לחשוב שאחרי חמישים וחמש שנים, זמן שני שלישים מחיי אדם, עוד לא גמע את כל ימיו, ואחרי חמישים וחמש שנים יכולה לקום מדינה, מדינה שלמה, חזקה, מדינת רווחה לתפארת? להתייאש, כבר להתייאש? קצת רחמים, קצת אורך רוח, מעט מוסר השכל.