פעם צירוף המילים "סרט צרפתי" היה שם נרדף לסרט סינמטקים אמנותי: אוונגארד הומוריסטי עם ניחוח מרקסיסטי, מבית היוצר של איזה "אוטר" מוכר, פרסונה קולנועית כמו טריפו או גודאר. תמיד אפשר היה למצוא שם קומיסר, שודד מהורהר, בורגני נבער ונערה עם אייליינר ומיני קצרצר. שלא לדבר על הכוכבים, שהקונצנזוס סביב השרמנטיות שלהם היה בלתי מעורער.
אבל מה לעשות, ימי הזוהר של הקולנוע הצרפתי חלפו להם יחד עם נעוריהם הנשכניים של יוצריו הגדולים. אלה שעוד ממשיכים לביים נוטים להתרכז בסרטים הוליוודיים על חרמנים מזדקנים שמתאהבים בכוסיות בנות 18, והקולנוע הצרפתי הגדול פינה את מקומו המכובד למה שנקרא במחוזותינו "סרט צרפתי קטן".
סרט צרפתי קטן זו קלישאה שהפכה שם נרדף לז'אנר מיוחד, שלא חייב להיות תלוי בשפה הצרפתית דווקא. במו אוזני שמעתי מפיקה ישראלית מבקשת מבמאי להפוך את החומרים התיעודיים והקצת משעממים שהוא צילם לסרט צרפתי קטן, כי זה תמיד עובד.
כשאומרים כאן סצ"ק, לא בלי נימה של סלחנות, מתכוונים לרוב לסרט לא יומרני ובלתי מטריד על אנשים פשוטים עם חיים משעממים, אנטי-גיבורים מלנכוליים כאלה, שקרן אור של אהבה או משמעות חיים אחרת מאירה לרגע את עולמם המצומצם. בלי תקציב ענק, בלי כוכבים מפורסמים, אבל מה מרגש ומקסים.
יש כאלה שמתחברים לזה (כמו כותבת שורות אלו), יש כאלה שמתים משעמום ויוצאים באמצע. כדי להזהיר את קהל מתעבי הסרטים הצרפתיים הקטנים, דואגים היחצנים לציין בכל מקום שהסרט הוא צרפתי, שהוא מרגש, ובעיקר שהוא איכותי. כך היה ב"יחסים פורנוגרפיים" היפה, שמי שהתפתה ללכת אליו רק בגלל השם אכל אותה, וכך גם ב"על אהבה וטעמים אחרים".
הסרט מתבשל לו על אש קטנה במשך השעה הראשונה, ובהתחלה קצת קשה להתחבר לטיפוסים. הם לא יפים, לא מעניינים, מוארים בקושי ומתנהלים להם בעצלתיים בין הביסטרו השכונתי לדירות פריזאיות מכוערות.
מי שלא נשבר ונשאר לשעה השנייה הרוויח, כי קסמו של הגיבור האמיתי מבליח החוצה רק לקראת אמצע הסרט. מר קסטלה הוא בעל מפעל קירח ומשופם שנשוי למעצבת פנים מזעזעת ועושה עסקים עם האיראנים. הוא עשיר, אבל בעצם איש פשוט ועממי; מין נובוריש סר טעם וחסר השכלה עם דעות קדומות ובדיחות סקסיסטיות. כך לפחות נראה בהתחלה. כנגד כל הסיכויים הוא מתאהב בשחקנית תיאטרון, שכמובן לא שמה עליו, אבל הוא מתעקש להידחף לחברת ידידיה, האמנים הסנובים. אלה לועגים לבורותו ומתחלחלים מבדיחות הקרש שלו, אבל ההערות הציניות עוברות לו מעל הראש. הוא לא מוותר. הוא רוצה להתקבל לחברה שנראית בעיניו מאוד איכותית.
בקולנוע הצרפתי תמיד היה ייצוג לפער בין המעמדות. אם פעם הביקורת הופנתה מקרב האמנים כלפי הבורגנות המבוססת, כאן הבורגנים הם למעשה פרולטריון שהתעשר, והאמנים העניים כביכול הם בורגנים אינטלקטואלים בתחפושת.
קסטלה הוא כזה אהבל, בארד, טמבל, פתטי ונוגע ללב, והם כל כך מתנשאים ופתטיים בזכות עצמם, שבאיזשהו שלב הסלידה ממנו הופכת לאהדה. בסוף מסתבר שהוא לא כל כך דביל וגם לא כזה פראייר. הוא רגשן, ועם קצת מאמץ אפשר לומר שהוא אפילו חמוד.
הבמאית אנייס ז'אווי, שגם משחקת בסרט בתפקיד הברמנית המחופפת, הצליחה ליצור כלפי הגברים העלובים בסרט שלה אהדה והזדהות, שבאים דווקא מפמיניזם שהופנם עד תום, מעמדה של כוח וחמלה. השחקנים מצוינים, וגם אם הסרט צולע קצת בהתחלה, אפשר לסלוח לו. אחרי הכל, זה רק סרט צרפתי קטן.
קטן קטן, אבל ממזר
3.3.2001 / 18:53