כן, אבל למה דווקא עכשיו?

ייאמר ויובהר מראש, בשום פנים, בשום דרך, בשום צורה, אין בכוונתי להיכנס להיבט המשפטי של העניין ולהכריע, שקר אם אמת. הנושא הוא יותר מדי כבד משקל ורציני כדי לכתוב כאן דבר שיכול להטיל רפש בלי לבדוק לעומק, בלי לחוות את זה על בשרי ומבלי להיות בסיטואציה הנתונה.

המדובר בנשים המתלוננות כנגד איש העסקים עופר גלזר, או מקרים דומים אחרים, אלו שנזכרו להגיש תלונה למשטרה על תקיפה מינית שנים, לעיתים גם מעל לעשור, לאחר המעשה.

יש משהו שמעורר אותי להרהורים, וגם לספקות, כשאני שומע על תלונה שהוגשה בגין תקיפה שנים לאחר המעשה. אני יכול בהחלט, גם בלי להכיר מקרוב, לחוש את אשר על ליבן של הנשים והנערות לאורך כל אותן שנים ולהזדהות עם הסבל העצום שנגרם להן מהפשע הנורא והמתועב. שלא תהיינה אי הבנות, הטרדות מיניות ומעשי אינוס, מצויים בתחתית הסולם המוסרי של תחתית הסולם המוסרי וראויים לגנאי החריף ביותר ולעונשים החמורים ביותר. אל תטעו לחשוב אותי למישהו אחר.

אבל באותה נשימה, אני מוכרח גם לשאול: למה? למה אתן נזכרות רק עכשיו? למה אתן מחכות לבחורה הראשונה שתעשה את טבילת האש האיומה כדי שאתן תוכלו אחריה להיכנס אל תוך הקלחת? איפה הייתן כל השנים? למה שתקתן? כן, אני יכול להבין איזה סבל נפשי זה לגשת למשטרה כדי להגיש תלונה על מעשה כזה נורא ולעבור את כל מדורי הגיהנום שנלווים לעניין, אבל לשמור את זה בתוכנן זה עדיף? ואם כבר החלטתן לשמור, והבחירה היתה שלכן, כיצד מצטיירת תלונה על מעשה שנעשה לפני שנים? בעיני הציבור, בעיני המשטרה.

כמי (שלשמחתי) לא מעורב בפרשה בשום צורה שהיא, לא מכיר את מר גלזר, לא את אשתו ולא אף אחת מהבנות – חשוב לי, כאזרח מן השורה, לומר איך זה מצטייר – הגשת תלונה על אונס או תקיפה מינית על מעשה שנעשה בשנת 1992, או אף מאוחר יותר. זה גורם לגיחוך, זה גורם כאמור לערעור והרהור, זה גורם לחוסר אמינות. האם הן חושבות גם על היכולת של בית המשפט לחזור שנים כה רבות אחורה כדי לשחזר מעשים, כוונות, ראיות, עדויות? בהפוך על הפוך, דווקא הגילוי המאוחר מוביל אותן לדרך ייסורים הרסנית יותר, שכן הסיכוי לחישוף האמת קטן עם חלוף השנים.

לא, אני לא אומר לא להגיש תלונה. חס וחלילה. להגיש ולהעניש את הפושעים, אם ימצאו אשמים, במלוא החומרה. אבל לא בפרק זמן כזה שהסיכוי לחקור אירוע, שייתכן שהתרחש במשך פחות מ-10 דקות בחדר מבודד שאין מאז שום זכר ופרט, הוא שואף לאפס. אז אולי בכל זאת עדיף לא להגיש. החלטתן לשתוק כל השנים בצעד מאד לא חכם? צר לי. היום זה מעט מאוחר, נדמה. וחבל, ממש חבל.

מקרי העבר, כמו במשפט של איציק מרדכי, הוכיחו שדווקא אלו שהתלוננו על מעשי העבר יצאו דוברות אמת ודווקא מהמקרה של המתלוננת הראשונה וטרייה ביותר – זוכה מרדכי. אסור אסור אסור שדוגמה זו תגרום לנשים, שאולי עוברות בימים אלו מעשים כה נוראיים דומים, לחשוב – אה, לא נורא. גם אם אני אגיש תלונה עוד 5-10 שנים הנבל יוכל לצאת אשם. זו תפיסה כל כך שגויה, כל כך איומה, תפיסה ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממנה.