תתלבש, תסתרק, תתגלח, אתה הולך לפגוש את לימור לבנת

הפטנט החדש של משרד החינוך, ששוב מעדיף להתעסק בקוסמטיקה בזמן שהגוף גוסס מסרטן, בדמות תלבושת אחידה בבתי הספר הוא, איך לומר, לא רע בכלל. התלמידים עדיין לא יהיו מסוגלים להבין את מה שהם קוראים, אבל השיער שלהם יהיה נקי ומלא ברק.

תלבושת אחידה מריחה מיד כמו עוד נדבך בתהליך ההאחדה, שהשרה לבנת מריצה כאן בשלוש שנים האחרונות. האחדה מחשבתית, האחדה לאומנית, ועכשיו האחדה חיצונית. את כל זה היא עושה בתקווה, כך נדמה, למנוע את הסיכוי הקטן ביותר, שמהמערכת עליה היא מופקדת ייצא בן אדם משכיל וחושב. ודי להתבונן בתוצאות האחרונות של המבחנים הבינלאומיים השונים, ולראות שהיא מצליחה לא רע. בכלל.

עם זאת, יש ברעיון התלבושת האחידה מספר סממנים חיוביים, שלא לומר פורצי דרך, שסביר להניח שאף אחד לא התכוון אליהם. בסוף, אולי אפילו עוד יעופו שם ראשים.

בתהליך בחירת התלבושות השתתפו ההורים, הנהלות בתי הספר והתלמידים עצמם (כך לפחות טוענים במשרד החינוך). צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין, "התלמידים עצמם" כתוב שחור על גבי לבן. ככה, בלי להתכוון בכלל, מוצא עצמו משרד החינוך מממש את אחד העקרונות החשובים באמנה לזכויות הילד של האו"ם, שישראל חתמה ואישררה ב- 1991, אבל מעולם לא טרחה ליישם באמת. "עקרון ההשתתפות". אותו עיקרון שאותו המשרד רמס ברגל גסה, כאשר הכריז בתחילת חודש יוני על "תוכנית הליבה" החדשה, שבה לא נמצא מקום לנציגי התלמידים להביע את דעתם, באשר לתוכניות לימוד הבית ספריות. מקומם של ההורים, המנהלים והאח הגדול כמובן שלא נפקדו. תלמידים? יוק.

כדאי שמשרד החינוך יבין, שלתלמידים בבית ספר יש זכויות. הם בני אדם ובתור שכאלה, ולמרות שעברו את שער המתכת בכניסה, הם עדיין שווי זכויות. כמו המורים, כמו ההורים וכמו לימור לבנת. זכותם שדעתם תישמע, זכותם להשתתף בעיצוב גורלם, זכותם להביע את דעתם, וחובה על המדינה להתייחס אליהם בשוויון.

חופש הביטוי הוא זכות בסיסית של האדם ולבושו של אדם הוא צורת ביטוי. תלמיד שמגיע עם שרוואל, גופיה ומבט כבוי בעיניים משדר דבר אחד לעולם, דבר שאותו הוא בחר. חברתו שמפציעה בבוקר עם טייטס הדוקים וחולצת בטן, כשהיא והפופיק שלה מחייכים לכל עבר משדרת דבר שני, שהיא (והפופיק) בחרו לבד. החבר השלישי שמגיע עם צווארון מעומלן ומכנסי כותנה מגוהצים משדר גם הוא משהו אחר, שהוא בחר. אחרונה מגיעה ידידתם הרביעית, לבושה טריקו קצת דהוי וג'ינס משופשפים, שהיא בחרה (לבד) בחנות לבגדים יד שניה.

חובתה של המדינה היא להתייחס בשוויון לכל בני האדם המתגוררים בתחומה. חובתה להתייחס בשוויון לכל התלמידים. חובתה לנקוט צעדים על מנת לקדם את אותו השוויון. התלמידים באים מרקעים שונים, מתפיסות חברתיות שונות, ממשפחות אחרות. כולם נכנסים לאותה הקלחת, שבה בוחשות הגברת לבנת וסריסתה תירוש. הן אלו שצריכות להחליט על הכמות ולקבוע את המינון. הן אלו שיחליטו איך ליישב את כל הזכויות החובות האלו, בתוך מדיניות קוהרנטית אחת. בתוך מדיניות אחת בה גם תמומש זכותם של התלמידים להשתתפות, תמומש זכותם להבעת דעה, תמומש חובתה של המדינה לקדם את ערך השוויון וחובתה להעניק חינוך נאות.

להחליף את התלבושת האחידה מבית היוצר של קסטרו/פוקס, שכל אחד מהחבר'ה בחר לעצמו, בתלבושת אחידה מבית היוצר של המדינה, שהחבר'ה השתתפו בבחירה שלה, היא לא רעיון רע בכלל. אפילו טוב. מצעד המותגים שמתנהל בכל שיעור ובכל הפסקה יצטמצם במקצת (הרי אף פעם הוא לא ייעלם כליל). תחרות המלתחה היקרה/יוקרתית כבר לא תתקיים כל יום לפני הצלצול, כך שהמרוץ הזה לתחתית (הארנק של ההורים) ייפסק גם הוא.

אם הפופיק ימשיך להציץ או לא זה לא העניין. הנקודה היא, שהמגוון היחסי יאפשר ביטוי אישי (מה גם שלא פורסם שקולקציית ליבנת תשס"ד מכילה מכנסיים, חצאיות, נעליים ובגדים תחתונים), העלות הנמוכה תקל על כולם והתלמידים עצמם ירגישו שותפים למפעל כולו. הם יהיו חלק מהעשייה.

זהו צעד ראשון ונכון בדרך ארוכה ארוכה, שעוד נכונה למערכת החינוך בישראל. צעד שעשוי להוביל למערכת דמוקרטית, שוויונית שמכבדת את זכויות התלמידים. ואם הם יצליחו גם להבין את מה שהם קוראים וגם לדעת לכתוב את מה שהם רוצים לומר, העולם בכלל יהיה מקום מושלם.