סבתאל'ה, תעשי טובה - לכי לשלג

אצבעותיי רטטו הבוקר. קדחת הכתיבה שחלחלה לי עד לכריות הבהונות לא נתנה לי מנוח. לא ידעתי על מה לכתוב ולא כי שום דבר לא עלה לי לראש, אלא להפך.

בראש ובראשונה חשבתי לכתוב משהו על הצטרפותן של נשים אל מעגל האלימות, ולוּ בעטיו של הרצח מהשבוע שעבר, בו קופדו חייה של עוד אישה והפעם לא בידי בעלה – אלא ע"י המאהבת שלו. אילוּ כתבתי על זה, לא רק שהייתי מחדשת לכם במשהו, אלא שגם הייתי זוכה לסגור חוב שחשתי חייבת לקוראי הגברים, שהתקוממו נגד מאמר קודם שלי – על נשים מוכות ובני-זוגן – בעלי האגרוף (תרתי משמע). "יש גם נשים אלימות", הם כתבו לי, ו"מה עם אישה שניפצה לבעלה כד על הראש?" שאל מישהו בתרעומת.

נושא אחר עליו רציתי לכתוב, היה הספד לאחד מכלבי השמירה הגדולים של הדמוקרטיה – הלו הוא העיתון של המדינה, אותו החלטתי להחרים בעקבות פיטוריו של הכתב והעורך הבכיר מירון רפפורט אשר הודח מתפקידו ולוּ משום שבחר לבקר את ראש הממשלה.

לבסוף נמלכתי בדעתי וזנחתי את העניינים הבוערים לטובת עניין אחר, שאיננו בוער לאף אחד, ושלא תמצאוהו חונה בכותרות ולוּ ליום אחד: אג'יזם.

ובכן קוראים אהובים, אתם ודאי שואלים מה אני שוב רוצה מכם, ולמה אני מערימה עליכם עוד מונח סבוך ועוד זמן קצר אחרי שנחתי עליכם עם ה"קרדנשיאליזם" ההוא מלפני שבועיים?

טוב, אז קודם כיתובית לתרגום: אג'יזם פירושו: "דעות קדומות ואפליה נגד זקנים", כך מגדיר זאת המונחון לסוציולוגיה שנישא דרך קבע באמתחתי.

איך הגעתי לזה לעזאזל? כך זה נראה, בעקבות הביקור שערכתי לפני כמה ימים אצל סבתי זוהרה, שעיניה העששות אילצוה לחכות למי מנכדיה שיואילו לבוא מתישהו כדי לקרוא לה את המכתב שקיבלה מלפני חודשיים מן המחלקה לשירותים חברתיים בעירייה, מכתב שאולי יסביר לה מדוע עוזרת-הבית שלה, סבטלנה, שבאה אחת לשבוע למשך שעתיים לנקות לה את הבית, לא הגיעה אף היא מזה כמה שבועות.

המכתב שהקראתי לסבתא פתר לה את התעלומה, "בהיעדר תקציב"' כך כתבו לה, "אנו נאלצים להפסיק לך את השירות, אם בכל זאת רצונך בעזרה בבית הדבר יעלה לך בהשתתפות עצמית של כך וכך שקלים לחודש..." (איני זוכרת את הסכום המדויק בו חתמה על המכתב אחת מעובדות מחלקת הרווחה בעירייה). ואם זה לא מספיק, אז המוענת, שהיא עוד אחת מעובדי הלשכה, הוסיפה והודיעה לסבתי, כי היא צברה זה מכבר חוב כספי לטובת הלשכה וזאת בעבור שירותי סיעוד שהיא כבר קיבלה עוד קודם לכן. סבתא התבקשה להקדים ולהסיר את החוב ולאלתר.

המכתב הזה זעזע אותי, בלעתי את רוקי וכשהגעתי הביתה, ניגשתי הישר אל המקלדת כדי לכתוב מכתב קבילה על תפקודה של המחלקה לשירותים חברתיים בעירייה, שבחרה בשל גירעונותיה (שתולדתם אגב היא תוצאה של מנהל ציבורי קלוקל), לנשל את סבתי מן הזכות האלמנטרית ביותר שיש לאדם במדינה מתוקנת, המדובר הוא בזכות להזדקן בכבוד. זכות שבעיניה של מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, נראית יותר כמו סוג של הטבה שיש להעניקה ולנשל ממנה בהתאם לקפריזות התקציביות של גזברי המועצה המקומית.

כתבתי והתרתחתי, על מנהלת המחלקה, על עו"סית הקהילה, על ראש המועצה, על הגזבר ועל מי לא?... על כולם התרעמתי והשפרצתי מחאות בלי סוף על האטימות הממסדית ועל סדר עדיפויותיהם הקלוקל של מחלקי העוגה התקציבית, שבנתחיה מואכלים כמובן מי שיודעים לצעוק חזק יותר, ועל זה אומרים: "כּל דּא?ל?ים ג?ב?ר".

אבל זה לא רק זה. מה שמקומם אותי יותר הוא, שהלכי-הרוח בלשכת הרווחה ובמועצה, אינם משקפים רק סוג של מנהל ציבורי מעוות, אלא מגמה חברתית רווחת: מגמה שבעטייה זקנים מופלים לרעה ונפלטים אל מחוץ למעגל החברתי יחד עם בעיותיהם שאינן זוכות לכל התייחסות שהיא, ולא רק מצד הרשויות אלא מצד כולנו – הצעירים, אותם בריות שהעולם שוּייך להם מכוח נעוריהם, חיוניותם ויעילותם לחברה הסובבת.

ואין זה אלא עוד סוג של התנהלות קפיטליסטית המאפיינת את החברה של ימינו –המזלזלת בכל מי שתפוקתו הכלכלית נמוכה ולכן היא מתייחסת כך גם לזקניה, שמפאת תשישותם אינם יכולים לתרום דבר לרווחיותה.

ואומנם, ההזדקנות מלווה בעליית שיעורי התחלואה והמגבלות הגופניות, ומה גם, שהעלייה בתוחלת החיים גרמה להתרבותה של האוכלוסייה המבוגרת המגבירה את הקושי וההתחבטות של הדור הצעיר המחויב לרווחתה ולטיפול בה, שהם כשלעצמם יקרים לאין-ערוך.

אולם, חרף הקשיים הללו ואולי דווקא בעטיים, אל לנו להפריז בחומרת מוגבלותם של הקשישים, ומוטב שנהדוף מיתוסים כמו אלו המורידים ביכולתם האינטלקטואלית של מי שדווקא שפעו יותר מכולם בחכמת-חיים בה נתברכו בשל הניסיון הרב שצברו במהלך חייהם.

ובמקרה הזה, טוב שנזנח את נוהגי העולם הזה – העכשווי והמודרני, ונחליפו בנוהגיו הטובים והישנים של העולם הקדום, אשר לפי מושגיו התרבותיים והחברתיים היה התואר "זקן" שם נרדף לנכבדות שזיכתה את "זקני-העיר" בתארים של שופטים, יועצים ואדמיניסטרטורים אשר על-פי דברתם יקום או ייפול דבר.

בעת ההיא לא היו משליכים איש לעת זקנה.