שיקאגו

אחרי שעמדנו בתור שעות כדי לרכוש מוזלים בטיימס סקוור (בתקופה שעוד היה שם אור) למחזמר "שיקאגו", היה משהו מוזר בקלילות שבה הוחלק כותר הדי.וי.די אל תוך המערכת והחל לפעול. איפה התיירים הגרמנים עם השקיות של השופינג, שמפציצים כל "מטינה" מוזל בניו יורק? וזה, למעשה, היה כל ההבדל בין אותו מחזמר לבין הסרט שהפציץ בעדינות את הרמקולים בבית. כי מבחינת תוכן והפקה, מדובר כמעט באותו המוצר.

"שיקאגו", הסרט, עושה הכל כדי להיראות ולהישמע כמו "שיקאגו" המחזה. אולי מתוך ניסיון לשמר את הנוסחה שעבדה כל כך הרבה שנים בברודווי. בעוד שב"מולן רוז'", המחזמר האחרון המצליח שעשה הסבה למסך הגדול, עושי הסרט נתנו דרור ליצירתם והתפרעו באופן מעורר תדהמה, הרי ש"בשיקאגו" נשארים צמודים למקור. זה טוב או רע? תסלחו לי על הקלישאה, זה באמת עניין של טעם.

"שיקאגו", אם חייתם באירופה בשנים האחרונות, מספר את סיפורן של רוקסי הארט (רנה זלווגר) וולמה קלי (קטרין זיטה ג'ונס). הראשונה חולמת להיות מפורסמת ובהתקף זעם רוצחת את המאהב שלה על כך שהוליך אותה שולל והבטיח שיום אחד עוד יעשה ממנה שחקנית, כשלמעשה כל מה שרצה זה להחליף מיצים. השנייה היא כבר שחקנית מפורסמת לכל הדעות, אבל הכל מתפקשש כשבעלה מנסה את תנוחת הנשר עם אחותה, והיא נאלצת להרוג את שניהם.

השתיים, שמוצאות את עצמן מאחורי סורג ובריח, נעזרות בבילי פלין (ריצ'רד גיר), עורך דין ממולח שכל מה שמעניין אותו זה 5,000 הירוקים שהוא מקבל לכיסו על כל תיק שהוא לוקח על עצמו. ופלין יודע לקחת את הכוכבות הזוהרות שלו ולהפוך אותן ליקירות האומה בזכות העובדה שהן נראות מדהים, שרות מצוין ורוקדות פנומנלי.

עד כאן פחות או יותר העלילה. ועכשיו כמה הערות: 1. מי שלא ראה את קטרין זיטה ג'ונס עושה פיסוק, לא ראה פיסוק של אשה בשלה מימיו. 2. מי שלא אהב אף פעם את רנה זלווגר (שזוכה בסרט לכינוי מדויק - "העגבניה"), זו ההזדמנות שלו להתאהב בשחקנית הזו, שעם כל הכבוד למה שעשתה עד עכשיו, פה כבר מדובר במשהו אחרי לגמרי. 3. מי שחשב שריצ'רד גיר גמר את הסוס, מוזמן לבוא ולצפות בו כאן שר ורוקד והכל, בלי קטטר ובלי קוצב לב.

שלא תבינו לא נכון, כותב שורות אלה הוא לא חובב מחזות זמר. בפעם הראשונה שראיתי את צלילי המוזיקה, כמעט רצחתי את אמא שלי, והייתי כולה בן שש וחצי. "מולן רוז'" כמעט גרם לי לא לרצות להתחתן עם ניקול קידמן, ובכלל, אם כבר מחזות זמר, אז רק בתיאטרון ולא על המסך הגדול או הקטן.

אבל יש משהו ב"שיקאגו" שתופס אותך למסך וגורם לך לתת לו עוד צ'אנס. אולי זאת העובדה שאתה באמת רוצה להגיד תודה לריצ'רד גיר על תפקיד שבאמת קשה לעשותו, או לזלווגר, שחייה באמת השתנו מן הקצה אל הקצה בעקבות התפקיד בסרט הזה, שגם הוא דורש יכולות פיזיות לא פחות מיכולות משחק. בקיצור, גם אם מחזות זמר עושים לכם חררה בכל הגוף, "שיקאגו" הוא תוצר לייט שאפשר להעביר איתו שעה וחמישים בכיף.

הדי.וי.די עצמו מושקע, אבל במידה הנכונה. זאת אומרת, קל להפציץ עם כל מיני תוספות שאף אחד לא רואה וסתם להעמיס את הכותר, ואפשר להביא אותה בעדינות כמו שעושה הכותר שלפנינו: יש לנו מאחורי הקלעים קלאסי סטייל ערוץ E, יש את הערות הבמאי המרתקות בגוף הסרט, שלושה טריילרים שרק מכניסים לאווירה, ולקינוח יש עוד קטע שלא נכנס. כמו שאמרנו, כמו קוויאר על בליני, מאוד מאוד מעודן. חמישה אוסקרים הביא הבונבון הזה, אז מה, לא תראו?