תמרונים תקשורתיים בחשיכה

שמעון פרס, שחוגג שמונים קיצים ביום שבת, נוהג להבחין בין הטבע לבין האדם. "הטבע הוא נדיב, בשעה שהאדם הוא קמצן. בעיקר בדמיונו". ואכן, תרחיש של שישים מיליון אזרחים בלי חשמל, סדר גודל שמקביל לאוכלוסיית צרפת ובריטניה ביחד, לא יכול היה ועודנו לא נתפס בדמיונם של רבים.

שאלת "האיפה היית כשזה קרה" התחילה אצל האמריקאים ב-1963, שנת הירצחו של הנשיא קנדי. מאז היו להם צמתים נוספים בחיי האומה שאיש לא יישכח היכן היה ומה עשה. משלשום יש להם גם את "בלקאאוט 2003". אף אחד מיושבי החוף המזרחי לא יישכח היכן תפסה אותו "נפילת השאלטר" הגדולה ביותר בכל הזמנים.

המונים צבאו על הטלפונים הציבוריים לאחר שרשתות הסלולר קרסו ועשרות התגודדו מסביב למכשירי הרדיו. מעל גלי האתר בקע קולו של ראש העיר בלומברג שקרא לתושבים לשתות הרבה מים ולהתאזר בסבלנות.

תארו לעצמכם את התקשורת בישראל אשר מילאה בעבר ומן הסתם תמלא בעתיד תפקיד חיוני בכל משבר לאומי, בסיטואציה דומה. היא הייתה יורדת לחייו של ראש עיר אשר בשעת משבר קורא "לשתות מים" ועם פנס הייתה יוצאת לחפש את האשמים.

אבל לא התקשורת האמריקאית, החומרנית, התועלתנית והמסחרית. היא שמרה על נימה ועל טון חיובי לאורך כל שעות ההאפלה. אזרחי ארה"ב ראו את גבורתם של תושבי ניו יורק המסייעים איש לרעהו בשעות הקשות, את השדרנים המבטחים אור בקרוב, תוך הבנה ש"בקרוב" הוא פרק זמן שנע בין חמש דקות לחמש שעות, ונהנו מליטופה וסיועה של תקשורת שהתעקשה לראות את היער כולו ולא רק את העצים.

טרם ציד המכשפות, ביקשה כמה שעות של אחוות אחים לצרה, לכל הפחות עד תעבור העלטה. השאלות הקשות עוד יישאלו וסביר שגם המסקנות יופקו. מישהו צריך לתת את הדין על כך שמעצמת העולם נשענת על תשתית חשמל של מדינת עולם שלישי. אולם טרם עריפת הראשים, הפגינה התקשורת האמריקאית בגרות ראויה לשמה, אחריות ופטריוטיות.

זו אותה התקשורת שבאסון של 11/9 בחרה שלא להראות את התמונות הקשות של נפגעי הפיגוע ונמנעה מלדחוף מיקרופון לפיותיהם של בני המשפחות השכולות. השאלות הקשות נשאלו אך לא כל זמן שעשן נישא מעל ל"גראונד זרו", ממש כשם שכל זמן שנזקקת לפנס כדי למצוא את דרכך באזור "הטיים סקוואר", אף אחד לא חשב שכשרה השעה לציד מכשפות.

זה לחלוטין לא הפך את התקשורת האמריקאית לרפויה או מתרפסת. היא עודנה כלב השמירה של הדמוקרטיה, חיה, נושמת ובועטת, כפי שהאמריקאים אוהבים לומר. אך לעולם יודעת להבחין בין קודש לחול, בין חולה הנזקק לטיפול חירום לבין שלב ההתאוששות המחייב הפקת לקחים והסקת מסקנות. דווקא בחושך הגדול בלט זוהרה של התקשורת האמריקאית.