אסיפות של בעלי מניות של חברות הן בדרך כלל עניין רציני. גם אסיפות בעלי יחידות השתתפות של שותפויות לחיפושי נפט אמורות להיות עניין רציני למדי, בעיקר משום שהרבה כסף (תמיד, כספם של המשקיעים) עומד על הפרק. אסיפות של בעלי יחידות השתתפות של שותפויות נפט הן גם לא אירוע חריג במיוחד, מכיוון שהן מתרחשות בתדירות גבוהה יותר מאלה של חברות "רגילות".
אבל כמעט תמיד הן הופכות להצגה מרעישה, שמלווה במראות משעשעים מחד גיסא, אך גם במראות פחות נעימים (חילופי מהומות, למשל) מאידך גיסא. גם באסיפה של שותפות הנפט רציו שהתקיימה היום היינו עדים למחזות הללו.
לפני כן, רק בכדי להבין איך בנוי מבנה הבעלות על שותפויות חיפושי נפט, נציין כי במקרה זה (בניגוד לחברה רגילה) ישנם שני גופים רלוונטיים: השותפות עצמה וחברת הניהול שלה. חברת הניהול מקבלת מהשותפות דמי ניהול בתמורה לשירותי הניהול שהיא מעניקה לשותפות. מבנה זה דומה למעשה למבנה של קרן הון סיכון טיפוסית, כאשר ההון מצוי בידי חברת הניהול, והסיכון (איך לא) בצד של המשקיעים.
היום התקיימה בתל אביב אסיפת בעלי יחידות השתתפות של שותפות חיפושי הנפט רציו. באסיפה נדונה שוב הצעה להאריך את תוקף המימוש של האופציות. ההצעה נדונה שוב, מכיוון שרק לפני שבועיים, באסיפה קודמת, נדחתה הצעה זו על ידי בעלי יחידות ההשתתפות.
רוצים להעלות את מחיר המימוש
ממבט ראשון נראה כי הארכת תוקף המימוש של האופציה אמורה להיטיב עם כולם. גם עם ציבור המשקיעים שאמור ליהנות מזה שהאופציות שבידיו אולי יקבלו סוף סוף ערך, וגם עם השותפות, שתיהנה מגיוס הון במקרה שמחיר המימוש של האופציה נמוך ממחיר היחידות בבורסה.
אבל מה שנראה במבט ראשון לא תמיד ממשיך גם במבט השני. האסיפה, שנראה היתה שכונסה למתן אישור פורמלי בלבד (זה הרי טוב לכולם... ), התפתחה מהר מאוד לדיון סוער, שאף כמעט הגיע לידי תגרת ידיים.
מתברר כי כל מי שהגיע לאסיפה היום, וגם לפני שבועיים, הם בעלי יחידות ואופציות של רציו, וכולם ללא יוצא מן הכלל מופסדים מהשקעתם - וזו כבר סיבה למסיבה. הרי אף אחד לא ממש אוהב להפסיד. בכלל, לחבורה שהגיעה היום בשעות הבוקר לרחוב גולדברג 1 בתל אביב, משרדיה של חברת ד.ל.י.ן (העוסקת בין היתר בהפקות מקור), יש הרבה כעס כנגד הנהלת השותפות שבמשך 7 השנים האחרונות הצליחה לגייס 70 מיליון שקל, אבל לא הצליחה לאתר ולו תגלית נפט או גז משמעותית אחת לטובת החבורה.
אז מה עושים? ההיגיון הבריא אומר שמנסים לצמצם את ההפסדים על ההשקעה, בין היתר על ידי הארכת תוקף המימוש של האופציות. היגיון קצת פחות בריא אומר שצריך להעלות במקביל את מחיר המימוש של האופציות. הרעיון שמאחורי ההצעה השנייה הוא להימנע מיצירת לחץ מיותר על המניה עצמה, שכן מאחר שהאופציות הוקצו ללא תמורה, בכל רגע בו מחיר יחידת ההשתתפות עולה על מחיר המימוש - בעלי האופציות ימהרו לממש אותן ולמכור אותן בשוק. אבל פועל יוצא של ההצעה הזו הוא, שאם מחיר המניה בשוק לא עולה באינטנסיוויות, האופציות יישארו מחוץ לכסף, ולא יניבו ערך למשקיעים.
אלה הנושאים שעמדו לנגד סדר היום. ועכשיו נעבור להצגה עצמה.
ההצעה הראשונית שעלתה לדיון דיברה על הארכה של האופציה לתקופה של 7 חודשים. במהלך תקופה זו אמור להתחיל קידוח של רציו באזור חוף פלמחים. במידה שהקידוח יניב את התוצאות המקוות (נפט, גז או שניהם יחדיו), אזי ניירות הערך של השותפות (המניות והאופציות), יטוסו לשמיים. במקרה שלא ימצאו כלום, חזרנו לנקודת ההתחלה, בדיוק אותה נקודה שבה נמצאים המשקיעים היום, פחות חצי מיליון דולר - עלות ביצוע הקידוח.
ההצעה השנייה דיברה על הארכה של האופציה לתקופה של 7 חודשים, כאשר במקביל יועלה מחיר המימוש של האופציה ל-2.5 אגורות למניה, במקום 1.5 אגורות היום. אגב, מחיר יחידת ההשתתפות של רציו עמד בשעות הבוקר על 1.3 אגורות, כך שבכל מקרה האופציה של רציו מצויה מחוץ לכסף.
הצעה שלישית דיברה על הארכה של מועד המימוש של האופציות, מבלי להעלות את מחיר המימוש לתקופה ארוכה של יותר משנה.
שוקרון וה-30% שלו
בעלי המניות של רציו נתקלו בישיבה במחסום בלתי עביר בדמותו של שלומי שוקרון מחברת גלובוס מאשקלון. שוקרון מחזיק במישרין ובעקיפין ב-30% מהאופציות של רציו ובכ-20% מיחידות ההשתתפות שלה. מכיוון שכל החלטה לגבי עתיד האופציות צריכה להתקבל ברוב של 75% לפחות, יוצא, שכל החלטה צריכה למעשה את תמיכתו של שוקרון.
ושוקרון, מתברר, ממש לא מפחד להפסיד. מצד אחד הוא רוצה, כמו כולם, ליהנות מההשבחה של האופציות הרבות שהוא מחזיק (34 מיליון אופציות ליתר דיוק, מתוך סך של 113 מיליון אופציות). מצד שני, הוא לא רוצה שמנהלי השותפות יהנו מהשבחת האופציות שבידיהם מבלי שיתאמצו.
ומה זה להתאמץ אליבא דשוקרון? למשל לנסות ולהשיג ביתר אינטנסיוויות את האישור ממינהל מקרקעי ישראל להתחלת הקידוח בפלמחים, או להתחיל ולקדם במהירות את ההליכים לקראת הקידוח הבא שעומד על הפרק ברציו, באזור גן יבנה, לעומק של 3.5 ק"מ.
לכן, סיכל שוקרון קבלת החלטה להאריך את תוקפן של האופציות בלי שינוי במחיר המימוש, והצליח להעביר החלטה שקובעת כי האופציות יוארכו לחצי שנה ומחיר המימוש יועלה. הנקודה המעניינת היא שבמקרה שבית המשפט יחליט שמבחינה חוקית אי אפשר להעלות את מחיר המימוש של האופציה (והחשש הזה בהחלט עומד על הפרק), יאלץ שוקרון למחוק את כל ההשקעה שלו באופציות.
אמרנו כבר שאם שוקרון מתנגד, אז שום החלטה לא יכולה לעבור. אלא שברקע האסיפה יושבים להם מספר משקיעים שדורשים בתוקף לראות בכל פעם את התוצאות המלאות של ההצבעות. למרות ששוקרון מתנגד, ולמרות שברור שההצעות נופלות בגללו. עניין של מתמטיקה אולי.
בעיה נוספת שעומדת בפני המשקיעים שרוצים להשפיע היא הקושי להצביע. לא שזה כל כך קשה, אבל כמו שבבחירות לכנסת צריך תעודת זהות כדי להצביע, כשבאים "לבחור" באסיפה כללית צריך אישור מהבנק ("פרוקסי") על מספר המניות שברשות כל משקיע. ולא שזה כל כך קשה להשיג את זה, אבל מתברר שיש כמה וכמה שטרחו והגיעו לאסיפה בלי האישור הנדרש.
ואז מה? כשמגיע רגע ההצבעה מתחיל ויכוח קולני סביב זכותו של מי להצביע. וזה ויכוח מאוד קולני, למרות, כזכור, שהכל מתחיל ונגמר אצל שוקרון. והוויכוח נמשך, ואפילו כמעט מגיע לכדי תגרת ידיים, ורק בקבוקי המים שבסביבה מצננים מעט את האווירה הלוהטת.
את ההצעה הטובה ביותר בישיבה העלה שוקרון שפנה לליגד רוטלוי, אחד מראשי חברת הניהול של רציו, בהצעה מקורית: "אתה יכול לעשות סרט על הישיבה הזו". רוטלוי, כזכור, עוסק בין היתר בהפקה של סדרות וסרטי מקור. נראה כי דווקא הצעה זו, שאולי היא הטובה ביותר שעלתה לסדר היום של האסיפה, תיגנז לה.
בסיכומה של אסיפה האופציות הוארכו לתקופה של 7 חודשים, כשבמקביל עלה מחיר המימוש ל-2.5 אגורות (הכל בכפוף לאישור של בית משפט). וכעת כל שנותר לראות הוא האם המניות של רציו אכן ינועו צפונה ויפצו מעט את המשקיעים שבעי האכזבות, או שניפגש שוב באסיפה בעוד 7 חודשים בדיוק.