ושוב: לגרש את ערפאת

שני הפיגועים שהתרחשו אתמול העלו את השאלה הבלתי נמנעת, האם ההודנה נגמרה? ובכן היא לא נגמרה. למעשה, היא מעולם לא התחילה. אמנם בחודש וחצי החולף נרשמה ירידה בכמות האירועים הביטחוניים וההתראות, אבל עדיין, הפסקת אש זה לא.

אז בואו נסכם מה היה לנו ב"הודנה" הזו:
1.פיצוץ בבית בכפר יעבץ.
2. חטיפת ורציחת החייל אולג שחייט.
3. חטיפת נהג המונית.
4.הריגת העובד הזר מבולגריה.
5. ירי על משפחה ישראלית.
6. שני פיגועי תופת.
7. רצח אמיר שמחון ז"ל.
8. ועוד ועוד ועוד. אתם יודעים שזה יבוא.

נו, אז בעצם אומרים כל המספרים האלה, כל קורבנות החינם האלה? זה מאוד פשוט: הפלסטינים לא שינו את האסטרטגיה הם רק שינו טקטיקה. הם עברו לרצח של ישראלים בבודדות. פה אחד, שם אחד. בקטנות. האמריקאים מאלצים אותנו להבליג ובינתיים תחת המסווה של "הפסקת אש" הפלסטינאים מתכוננים לסיבוב הבא. פשוט, לא? יעיל, לא?

אני חייב לציין שגם אני הייתי אופטימי לפני חודש וחצי, חשבתי שסוף סוף רואים את האור בקצה המנהרה של כמעט שלוש שנים עקובות מדם. למען האמת גם לסקפטים ביותר בייננו הייתה תקווה שאולי הכל עתיד להשתנות. אבל לא כך פני הדברים. התקשורת נטעה בנו סימני אופטימיות בכותרות מעודדות ומי לא זוכר את מדבריו של קולין פאוול "מופז ודחלאן יכלו להיות אחים"?

כעת החברה הפלסטינאית ניצבת בפני החלטה גורלית מבחינתה. מצד אחד יש את אבו מאזן שהבין סוף סוף ששלוש שנות המאבק והטרור לא הביאו תועלת אלא החזירו אותם שנות דור לאחור ומצד שני ישנו ערפאת רב המרצחים ואנשי הטרור שרואים ב"הודנה" רק אתנחתא קלה להסדיר את הנשימה ולהתארגן מחדש. חשוב לזכור שהיוזמה להודנה הגיעה מהחוגים הקיצונים בקרב הפלסטינאים, לאחר שאלה נוכחו שצה"ל מחסל את ראשיהם, בזה אחר זה.

אולי לאבו מאזן יש באמת כוונות טובות. אבל כוונות לחוד ומעשים לחוד. כל עוד יושב יאסאר ערפאת על כיסאו הוא ידאג להכשיל כל מאמץ לרגיעה. הפיתרון אזי הוא אותו פיתרון שחשבנו עליו בעבר אבל לא העזנו לבצע: גירוש ערפאת.