עוד לא אבדה תקוותינו?

ביום שישי האחרון פרשתי מעל גלים אלו הסבר (מפורט למדי) מדוע בית"ר ירושלים תחזור שמחה מקרית אליעזר. למזלי (זה תמיד עדיף משכל), לא התחייבתי על אכילת כובעים וחפצים אחרים וכך ניצלה קיבתי מגורל אכזר.

מצד שני, אולי הייתה לשחקני בית"ר סיבה טובה לחייך בדרך לירושלים. את ההוכחה לכך שהם לא מסוגלים לקחת אליפות, הם מספקים לנו בקביעות מדי שבת בחודשיים האחרונים. עכשיו לפחות לא יטרידו אותם בשאלות מציקות כמו: "נו, מתי תחזרו לעצמכם? אתם עוד מסוגלים לקחת אליפות?".

בניגוד למה שהורגלנו אליו לאחרונה, עלו אתמול על המגרש שתי קבוצות שרצו לעשות קצת יותר מאשר להרוס את המשחק של היריבה. היה קצב, היו שערים והייתה מחצית מצויינת של מכבי חיפה. בסך הכל ראינו כדורגל די שמח.

ובכל זאת, במוצאי שבת מצאתי את עצמי קצת עצוב. ככה זה כששתי תקוות גדולות גוועות לנגד עיניך בזמן כל כך קצר.

רצינו, קיווינו, הכרחנו את עצמנו להאמין שנקבל מרוץ אמיתי לאליפות, עם 3 קבוצות מוכשרות, שיוציאו את הנשמה אחת לשניה בדרך לקו המטרה. ומה קיבלנו? סיפור שנגמר כבר באמצע פברואר, 12 מחזורים לסיום, ועם כל הכבוד לגרנט, לא היה זה פרגוסון שבעט לנו בישבנים.

רצינו, קיווינו, הכרחנו את עצמנו להאמין שנחזה בתחתית בוערת, בה ייגזר גורלן של שתיים מארבע, או לפחות אחת משלוש, להיפרד מליגת העל אחרי עוד סיפור מלחמה מצמרר. ומה קיבלנו? מאבק בין שתיים, שכל חובב כדורגל שפוי (וניטראלי) היה שמח שיישארו על פני עירוני ראשל"צ ויציעיה השוממים. זה לא שיש לי משהו נגד הראשל"צים, אבל מי שרוצה לראות ספורט קבוצתי בלי קהל, שילך לליגת הכדורסל. שם לפחות הרמה יותר גבוהה.

יוסי בניון הוא כשרון נדיר גם במושגים לא-ישראליים. כבר היום הוא כדורגלן בחסד, שמנצח משחקים לבדו ומביא אלפים למגרשים. הוא תופעה נדירה בספורט הישראלי ואם תחושת הבטן שלי לא משקרת, הוא הולך להפוך להחמצה הכי גדולה שהכדורגל שלנו גידל.

בניון, שהיה מעורב בכל השערים שהובקעו, נתן אתמול למכבי חיפה את האליפות ולקח, ממני לפחות, כל רגש של סימפטיה כלפיו. עזבו את השופט ואת הקוון, ישראל כהן הורחק בצדק, אבל עובדה היא שמי שיזם את העימות ונחלץ ממנו רק במזל, היה בניון.

את הפיאסקו של השנה שעברה עם אלי כהן, תירצנו בלחץ הכוכבות ובמרוץ לאליפות שהיו חדשים לו. גם את התלונות החוזרות לשחקנים שלא מוסרים לו קיבלנו: צריך לתת כבוד לקריאת המשחק שלו ולאמוציות של בחור צעיר. מהדקות המתות הרבות, בהן הידיים מונחות על הראש בחוסר עניין, העלמנו עין. גם מראדונה לא היה רץ 90 דקות.
אבל אתמול האמת התפוצצה לנו בפנים וכשאני אומר "לנו", אני מתכוון לכל מי שמבין לאן הכשרון של בניון יכול לקחת אותו ואת הנבחרת שלנו.

אתמול התברר סופית שלילד פשוט יש אופי דפוק. פעם אחר פעם, ברגעי הלחץ, האמת הזאת מתפרצת ומתגלה במלוא כיעורה. אז אליפויות בישראל הוא כנראה עוד ייקח, גם מבצעים מלהיבים בטח נראה ממנו, כמה וכמה. אבל קריירה גדולה בצמרת האירופית? תשכחו מזה. עצוב? בטוח, אבל זו המציאות.