גנב, עזוב את ההודנה!

בימים אלו החליטה ממשלת ישראל לשחרר מעל ארבע-מאות אסירים פלסטינים, כמחווה למחמוד עבאס (אבו-מאזן), ראש הממשלה החדש של הרשות הפלסטינית. המחווה הזו טרם הראה כוונה אמיתית להילחם בטרור ולהתקדם בתהליך המדיני, היא פזיזה.

הרי, שחרור אנשים הידועים כמתנגדים לישראל לא יעזור באופן ישיר לישראל בשום מצב, ואין שום ערבויות ששחרורם יועיל לבטחון ישראל באופן עקיף על-ידי עזרה לאבו מאזן, שכאמור טרם ביצע מעשה כלשהו המראה על כוונה אמיתית להילחם בטרור. שהותם של שונאי ישראל אלה בכלא לא השכיחה מלבם את השינאה, אם כבר להפך. המשוואה ברורה: שיחרורם ימריץ אותם להמשיך בטרור, הפעם גם ממניעים נקמניים.

תהיה רבה עוד יותר מעורר שחרורם של פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי. הרי האידיאולוגיה של שני הארגונים הללו היא העלמתה של מדינת ישראל. המנהיגים של שני ארגוני הטרור הקיצוניים אמרו לא פעם כי לא יפסיקו את לחימתם עד שלא תהיה עוד מדינת ישראל. למילה שלהם לפחות אפשר להאמין.. האם באמת אריאל שרון מאמין בתום לב שאנשים אלו יעמדו בהתחייבותם?. כל מהלך השחרור נובע מלחץ פוליטי של ארצות הברית על ישראל, שחייבת לפגין יוזמה ומעורבות במזרח התיכון בכדי להציל את כבודה בעולם, לאחר שנודע כי בדתה את "ההוכחות" כנגד עיראק.

אבל את הטרמפ הפוליטי הגדול ביותר תפסו כמובן האסירים הפליליים. לא מובן לי איך שחרור אסירים פליליים יעזור לאבו-מאזן. מדוע פלסטיני שגנב רכב בצד הישראלי של הקו הירוק טוב מפלסטיני שגנב רכב בצד הפלסטיני של הקו הירוק? או מישראלי שגנב רכב בישראל? מה הקשר בין גניבה, מרמה, או כל מעשה פלילי אחר למציאות הפוליטית המשתנה כל חמש דקות?

כמובן שיש כאלה שיגידו שהאסירים הפליליים גרועים הרבה פחות מן האסירים הביטחוניים, ושעדיף שישוחררו עשרה אסירים פליליים מאשר אחד ביטחוני, אבל זה לא העניין. העניין הוא שאקט פלילי, בחברה מתוקנת, לא צריך להיות מושפע מפוליטיקה. אם אדם גנב, הוא צריך לשבת בכלא, ולרצות את עונשו עד הסוף, ללא קשר אם הוא ישראלי, פלסטינאי, רוסי, אמריקאי, או אזרחה של מדינה אחרת כלשהי. גניבה היא גניבה היא גניבה. מרמה היא מרמה. אקט פלילי הוא אקט פלילי. הרי אסירים ישראלים היושבים בכלא בארצות-הברית (ויש לא מעט כאלה) לא משוחררים אך ורק בגלל שלישראל ולארה"ב יחסים מדיניים קרובים. אז מאיפה נובע ולמה כולם מחרישים מול ההיגיון העקום הזה?