מלך בנכר, מנייאק בישראל

יום ראשון שעבר: פיני בלילי שם את הגול הראשון שלו בקבוצתו בליגה הטורקית וערוץ 5 ועם ישראל וכו-לם שמחים וצוהלים. "הרגשה אלוהית", אומר הכדורגלן וכולנו מבושמים מאושר, מפרגנים. מה זה מפרגנים.

זה מזכיר לי את הימים בהם אחד, עודד קטש, היה מועמד לשחק בקבוצת ה-NBA של ניו-יורק, הניקס וכמעט הפך אותה לקבוצה של המדינה. המחשבה הזאת ביאסה אותי. אני אוהד את הניקס בלי קשר ואין לי שום חשק לחלוק עם כל עם ישראל את הנטיות הספורטיביות שלי.

בכלל, כל הפירגון הישראלי האוטומאטי לכל ישראלי שהגויים מסכימים שיקפיץ כדורסל במגרש שלהם, יצא כבר מזמן משליטה. קונטיקט עם הנפלד ואחר-כך שפר, סלטה ויגו עם רביבו, שהוחלפה במחי עלעול בעמוד ספורט בקבוצות הצמרת של טורקיה, וגם מיטב קבוצות הליגה האנגלית זכו לתרגום עברי של שירי היציע - כל הזכויות שמורות לאייל ברקוביץ.

מישהו אמר פעם שהספורט משקף במשהו את החברה בה הוא משוחק. קחו את אותו עקרון במצב של שהייה בגולה. הישראלי לישראלי בארצות הנכר, הופכים את שם התואר "אחי" לאותנטי מאין כמוהו. הצליל הזה של השפה העברית שובר כל מחלוקת, ריחוק תרבותי, רקע עדתי, פוליטי, גיל, צורה וגודל. פיני בלילי הוא ישראלי בגולה. ועוד במדינה מוסלמית. שלח את עמי, או לפחות תעלה אותו בהרכב.

אז תוכלו לצנן את התלהבותי בהסבר הפשוט שבעצם בכל העולם זה ככה, והלאומנות בכלל היא גורם מאחד: לאנגלים, לצרפתים, למקסיקנים, לאמריקאים, בכולם מותקן אותו סוויץ' רגשי לוהט מפטריוטיות תת-הכרתית.

אבל כששאר העולם חוזר הביתה, הוא לא הופך עורו בקיצוניות שכזו. ברגע שעברו את ביקורת הדרכונים בארץ מולדתם, אזרחי שאר העולם לא מתחלקים פתאום לגדודים של לוחמי גרילה תרבותית. הם לא מקבלים משב רוח של מרמור ושנאה בדרכם לנהג המונית המעצבן. גם בחו"ל נהג המונית מעצבן, אבל פה בארץ יימח שמו, הרבה יותר!

כשאנחנו רואים בארץ כתבת טלוויזיה על שובתים, מפגינים, מושחתים או עובדי הסתדרות, לא משנה מה, ולא חסר על מה, אנחנו ממהרים לקלל ולשפוט את אותם שנוררים שרק יודעים לצעוק "מגיע לי". אבל יש סיכוי לא רע בכלל שפתאום נראה ביניהם את "משה", ההוא שסידר לנו עבודה בניו-יורק בקיץ שעבר והיינו איתו גם במסיבה ההיא בלופט, בווילג'.

שם - כולנו ישראלים, כמו גדולים. אבל פה, רק מי שחושב כמוני שווה לקבל את התואר והכבוד.

נו באמת, התלכלכנו לגמרי מכתמי השנאה. הם כבר מטנפים אותנו מלמעלה ועד למטה, כמו זאטוטים דביקים בגן הילדים שלא יודעים להתנהג יפה כשמשאירים אותם לבד. כבר מעל 50 שנה שאנחנו לבד, מאז הלכו הבריטים וסגרו את הגן. משנה לשנה הפרחחות פורחת, הילדים גדלים, והתוקפנות עברה ממלחמות בארגז החול לשימוש בתחמושת חיה.

מה יהיה הסוף עם הילדים האלה? אולי נבנה להם איזה גן ילדים חדש, בואו נקרא לו "מדינת ניו-יורק הקטנה", וניתן לאיזה שליט זר להיות הגננת, ואז יתחילו להתנהג כמו בני-אדם, לא ככה?