הבן, ההורים, ורוח הגאווה

נתחיל, עבור אלו שלא כוססים ציפורניים עד לפתיחת העונה, בעובדות. ג'רמי שוקי הוא שחקן פוטבול בקבוצת הניו יורק ג'איינטס. שוקי נבחר על ידי הג'איינטס מיד לאחר שזכה באליפות המכללות עם אוניברסיטת מיאמי. השנה הראשונה שלו בקבוצה היתה מרשימה, לא רק בקנה מידה של שחקן בשנה הראשונה.

ועדיין, שוקי לא הוכיח בשנה הזו שהוא כוכב על. עדיין לא. הוא הצטיין בקבוצה שהגיעה לפלייאוף. הוא התגלה כתופס מצויין וכחוסם בינוני, אבל הוא עדיין לא מרק באברו, הטייט אנד האולטימטיבי של הג'איינטס בשנות השמונים. גם האליפות עם מיאמי לא רשומה על שמו - שוקי היה נדבך, חשוב פחות או יותר, אבל רק נדבך.

שוקי נהנה מהעובדה שהוא משחק בניו יורק ושהוא עבר במיאמי, אוניברסיטה סופר מצ'ואיסטית שהביאה אינספור טיפוסים ל-NFL. בקודים של מיאמי, להצביע על מישהו כהומו, זו חתיכת קללה. בקודים ששוקי גדל עליהם באוקלוהומה, זה דין רודף.

אבל שוקי, כאמור, משחק בניו יורק והוא טיפוס, ככה שרק בחודש האחרון הוא קיבל כתבת נושא פה, שער שם וצילומים שלו מחובק עם סופר-דוגמניות מפארים את עמודי הרכילות בצהובונים. ככה שיצא שהוא קיבל גם כתבה ב"ניו יורק מגזין", כתבה שבה הוא כינה את ביל פרסלס, מי שאימן את באברו לאליפויות עם הג'איינטס, "הומו".

האמירה עוררה כמובן מהומה גדולה, אבל שוקי רק אימת את המימרה לפיה אפשר להוציא ג'רמי שוקים מאוקלוהומה, אבל בכלל לא שווה לנסות להוציא את אוקלוהומה מהם.

"ניייקי" היא אחת מיצרניות הפרסומות המוצלחות בטלוויזיה האמריקאית ובכלל. לפני קצת יותר מעשור הבליח למנהל קריאטיבי במשרד שמייצג את נייקי רעיון פגז: הוא הביא את צ'רלס ברקלי ושם בפיו טקסט שכותרתו "אני לא מודל לחיקוי". "אני שחקן כדורסל", אמר ברקלי וסובב כדור מאחורי גבו. "ההורים שלכם הם מודל לחיקוי".

צודק ולא צודק ברקלי (וקשה להתעלם מהקריצה שבליהוק של ברקלי דווקא). מה רוצים ממנו? הוא שחקן כדורסל, שכמו רבים מעמיתיו גדל בסביבה מסויימת, עם קודים מסויימים, ואת השנים שלו באוניברסיטה הוא השקיע יותר בעוד הנפה של משקולת ולאו דווקא בדיונים פילוסופיים על איך לעשות את העולם מקום טוב יותר לחיות בו.

ולכן, שוקי הוא גם טיפש וגם קורבן. האמירה שלו מקוממת וטיפשית, אבל מיליונים אומרים אותה מדי יום בבתי קפה, בשיחות סלון, במשחק כדורגל ידידותי. שוקי כולה רצה להיות שחקן פוטבול: לתפוס כדורים, להוכיח שהוא יותר גבר מזה ששומר עליו, לזיין קוזינות ולעשות מיליונים. אז מה האמריקה הזאת רוצה ממנו?
אמריקה רוצה שהוא יהיה דמות מחנכת, מודל לחיקוי.

אבל מה לשוקי ולזה, ואם הוא גם היה בנאדם מתוחכם יותר הוא היה שואל מה לחינוך שקיבלתי במיאמי ולזה. שוקי, והוא שותף לגורלם של סופרסטארים אחרים מתחום הספורט ובכלל, נפל קורבן לשיטה האמריקאית, ובשיטה הזאת להורים אין זמן להיות מודלים לחיקוי, לא כשהם צריכים לגמור את החודש ולשאת בעול של המס החדש, בדרכם לשינה שתביא את החלום האמריקאי.

הציפיה משוקי ואחרים שישמשו כמודלים לחיקוי היא בבואה של שברה של המשפחה האמריקאית, של האינדיבידואליזם המנוכר מחוץ ובתוך הבתים. להורים אין זמן ולכן ג'רמי שוקי, בריטני ספירס וצ'רלס ברקלי ימלאו את מקומם. אף אחד לא צריך להתפלא אם מתישהו, בתיכון אמריקאי, תלמיד יהרוג את חברו אחרי שיגלה שהוא הומו. הרי שוקי מיסד את התואר "הומו" כשלילי.

מה שמעצבן במיוחד היא התגובה הרפלקסיבית של הקהילה. הציטוט של שוקי עוד לא עבר את מכונות ההדפסה וכבר הוציאה הקהילה תגובה מוכנה מראש. מה שלא הבינו שם הוא שברגע שדבר הופך לרפלקסיבי הוא כבר לא מעניין אף אחד.

צריך לבחון ביסודיות את המושג "הומו", בעיקר בניו יורק. להומואים יש שכונה בניו יורק, ומצעד שנתי ואת המסיבות הכי טובות, ו"סקס והעיר הגדולה" הפך אותם לדבר הכי נחשק אצל רווקות העיר. בניו יורק לפחות, הקהילה נמצאת שמונה צעדים קדימה. אבל הקהילה מעדיפה להישאר שם, מגודרת (נסו פעם להיכנס למסיבות הנחשבות שלהם מבלי לעמוד בקודים הלא כתובים של הקהילה).

אם לקהילה היתה תכלית מיסיונריות אמיתית להפוך את חבריה לחלק לגיטימי מהאוכלוסיה (ולא למשוך אנשים בכוח מתוך הארון), היא לא היתה מקיימת אולימפיאדה רק לחבריה הנבחרים, ואם היא כבר מחליטה לעשות מצעד, אז למה בברלין, בניו יורק או בתל אביב - למה לא בקצרין, בחבל בוואריה, או, נגיד, באוקלוהומה?

ההתקוממות של הקהילה כנגד דבריו של שוקי הוכיחה רק דבר אחד - שהומו הוא עדיין תואר גנאי, אפילו בעיני חברי הקהילה וראשיה. שוקי אמר על פרסלס שהוא הומו? אם ההומואים היו קצת פחות חיים תחת תחושת הרדיפה הם היו צריכים לשים את פרסלס על השער הבא של המגזין שלהם. אחרי כמה שנים בניו יורק, אני מקבל זאת כמחמאה כשמישהו קורא לי הומו. אז מה אם אני לא.