האנליסט שאמר את האמת - ושילם על כך במשרתו

מאת חיים הנדוורקר

ניו יורק. טום בראון החליט לצאת מהארון. הוא החליט ללכת ולספר את מה שכולם יודעים בוול סטריט, ומה שכמעט איש אינו מוכן לומר לציטוט. הוא התראיין בעבור תוכנית התחקירים "60 דקות" וטען כי בעצם האנליסטים מרמים את המשקיעים.

בראון יודע על מה הוא מדבר. הוא עצמו היה אנליסט במשך שבע שנים בתחום הבנקים בבית ההשקעות הגדול DLJ. הוא נחשב לאחד האנליסטים הטובים בתעשייה. הבעיה שלו, בניגוד לאנליסטים טובים אחרים, שהוא התעקש לפרסם את מה שבאמת הוא חושב על הבנקים בארה"ב. "בכנות, לא הבנתי איך אנליסטים מסוימים חיים עם עצמם. לא יכלתי להתעורר בבוקר ולהסתכל על עצמי במראה, ולדעת שגרמתי למישהו להפסיד 50% מתיק ההשקעות שלו המיועד לפנסיה, בגלל שהגזמתי או שיקרתי. זה בדיוק מה שראיתי ב-DLJ".

מה שבראון מספר אינו חדש. כל מי שעובד בוול סטריט או קשור אליה מכיר את הסיפורים האלה. ההבדל במקרה זה הוא שזו מהפעמים הנדירות שאנליסט מוכן לדבר באופן גלוי על שקר שכולם מנסים להסתיר. הסיבה שהכל שותקים היא שאיש אינו רוצה לאבד את מקום עבודתו. וגם מי שמאבד את מקום עבודתו רוצה לעבוד בבית השקעות אחר בוול סטריט. ספק רב אם מי שיילך וידבר יקבל עבודה בבית השקעות אחר. הוא מיד יסומן, ומהר מאוד ימצא את עצמו מחוץ לתעשייה.

הלחץ על האנליסטים לשקר, ציין כתב "60 דקות", סקוט פלי, נובע מניגוד עניינים פשוט מאוד. בתי ההשקעות של וול סטריט עושים %70 מהרווחים שלהם ממה שמכונה "בנקאות השקעות", ומשמעותו היא גיוס כספים בעבור חברות הזקוקות למזומן. ככל שמחיר המניה גבוה יותר וככל שמגייסים יותר, מרוויח בית ההשקעות יותר כסף.

בראון אומר כי האנליסטים מתנהגים בהרבה מקרים כלהקת מעודדות (במשחקי ספורט). גם כשהם מסקרים חברות שאין לבית ההשקעות עסקים עמן, הם מגלים זהירות מופלגת מפני מתיחת ביקורת. הסיבה לכך היא שהם רואים בחברות המסוקרות לקוחות פוטנציאליים של בית ההשקעות. גם מחלקת בנקאות ההשקעות מפעילה לחץ על האנליסטים לסקר באופן חיובי את כל החברות. זה יעזור לבנקאי ההשקעות להשיג עסקים. בראון אמר שהוא זוכר פגישה ב-DLJ, שבה אנליסט הסביר שתפקידו לדאוג שהחברות שהוא מסקר ייראו טוב. זה מזכיר מזכר שנכתב בבית ההשקעות מורגן סטנלי ושנחשף בציבור, ובו נאמר לאנליסטים: "איננו מביעים דעות שליליות או שנויות במחלוקת על לקוחותינו".

אם מישהו צריך הוכחה לכך שבראון אומר אמת, הרי שעל פי חברת זאקס אינווסמנט ריסרץ', מתוך 8,000 מניות שסוקרת קהילת האנליסטים של וול סטריט, רק 29 זוכות להמלצה "מכור".
בראון לא שיחק לפי הכללים האלה. הוא הירבה למתוח ביקורת על הבנקים ב-98-'95'. אלה היו שנים קריטיות לתעשיית הבנקאות. הרבה מאוד מיזוגים ורכישות התבצעו אז. "בכנות", אמר בראון ל-"60 דקות", "חשבתי שהם משלמים יותר מדי והם משתמשים בהנחות בלתי ריאליות בניתוח שלהם, ושבעלי המניות ייפגעו מזה".

בראון צדק, ואולם בסופו של דבר הוא פוטר מתפקידו. הסיבה לכך, לדבריו, היא שהבנקים הפסיקו לעבוד עם DLJ, ובית ההשקעות החליט להיפטר מהאנליסט הפוגע בעסקיהם.

DLJ הגיב על הדברים של בראון ואמר כי הוא מקפיד על הפרדה בין מחלקת בנקאות ההשקעות לבין מחלקת המחקר, וכי הוא מעודד את האנליסטים שלו לנהוג גילוי לב ויושר. בראון, על פי DLJ, פוטר בגלל חוסר יכולתו לפעול באופן אפקטיווי כחלק מקבוצה.

היו"ר היוצא של רשות ניירות ערך האמריקאית, ארתור לוויט, התראיין אף הוא לכתבה ואמר כי הוא חושב שהאחריות של האנליסט לחשוף את ניגוד העניינים שבו הוא נמצא. רשות ניירות ערך תובעת מהבורסות לשנות את הכללים, כך שהאנליסטים יחשפו את ניגודי העניינים שלהם. "חייבת להיות מידה גדולה יותר של חשיפת ניגודי עניינים הקיימים כיום בשוק", הוא אמר. אמנם בעמוד הראשון של דו"חות האנליסטים מצוינים ניגודי העניינים של האנליסט ובית ההשקעות שלו, ואולם המדובר בנוסח מאוד משפטי ובאותיות זעירות.

בשנה שעברה הקים בראון חברת השקעות משלו. הוא החליט שלא להיות עוד אנליסט, משום שבמשחק הזה יש יותר מדי לחץ לנהוג חוסר יושר. DLJ הבטיח לו חבילת פיצויים, והוא סירב לקבל את הכסף. הסיבה לכך היא שהוא נדרש כחלק מהסכם הפרישה שלא לדבר. "DLJ הציע לי 400 אלף דולר כדי שלא אומר דבר, ואז החלטתי באוגוסט 98' שחשובה לי יותר גאוותי ושאוכל לצעוק מראש ההר כי משהו כאן לא בסדר. אמרתי להם שישמרו לעצמם את ה-400 אלף דולר".