חנוך לנער על פי נשקו

כמו גאות ושפל, כמו התבטאות אומללות של דודו טופז, כמו התפטרות של גברי לוי, כך נמתח ומשוגר קפיץ הוויכוח הנצחי "גיוס לצבא, זה טוב או רע?" הגל האחרון החל פה בוואלה!, כשדגנית צימרמן סיפרה קבל עם וגולשים על המפגש הקצר שהיה לה עם המערכת. מפגש שהסתיים בשחרור אצל הקב"ן. היה קצת רעש, קצת דיונים "הנוער לאן", ואז הגיע לכאן יאיר ג'יי רונן, שהטיל את האשמה במערכת החינוך. יאיר מציע "דיבור צפוף" עם כל מי שלא מבין את "עובדות החיים". עם כל מי שלא עומד להתגייס, ולהפוך לפאר היצירה, להפוך לחייל בצה"ל. עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, את מערכת החינוך הכושלת אפשר להאשים בהרבה דברים, אבל הדבר האחרון שאפשר להגיד עליה, זה שהיא לא מעודדת גיוס לצה"ל.

התחום היחידי שעדין מתפקד במערכת הקורסת הזו, הוא תעשיית החיילו?ת. כבר בגן הילדים לומדים הינוקות, ש"החיילים שומרים על המולדת" וש"אבא שלי חייל גיבור". בכל פורים אפשר לראות מסתובבים ברחוב כמה אלופי משנה שעוד לא למדו לעשות בסיר. שיעורי ההתעמלות מכווינים כבר מכיתה א' את הבנים לרוץ 2000 מטר ולעבור ברא"ור, ואת הבנות לעשות שפגאט. בדרך לומדים על "מעטים מול רבים", על ההוא שבכה בכותל ובחטיבת הביניים הולכים לבקר באיזה בסיס לקראת יום העצמאות.

שיאו של המפעל מגיע בתיכון. יוצאים לשבוע גדנ"ע, שבו כבר בגיל 16 מתיישרים לפני קו יורים וקמים בחמש בבוקר באמצע קיבינימאט. אחר כך יגיעו לבית ספר שורה של חיילים מאובקים, שיסבירו כמה כיף בשריון / צנחנים / גולני / קריה (מחק את כל המיותרים), צו ראשון, מבדקים וצעידה בשורה אל תוך מטחנת העצמיות, שמסתתרת תחת עצי האיזדרכת בתל - השומר.

ואז לפתע, כשמישהו מעיז לתהות בקול רם על כל המפעל הזה, או חס וחלילה שמישהו לא משתף אתו פעולה - בין אם זו דגנית או חותמי מכתב השמיניסטים - מתחיל העליהום. מתוזמר, מאורגן וכל כך אנכרוניסטי. עליהום שמנסה להחזיק בכוח את שרידיו של הקונסנזוס, שלדעתו מתבטא בהפיכת ילדים למכונות מלחמה וילדות למכונות קפה.

"איך יכול להיות שמתוך המערכת האדירה הזו קרה, שמישהו לא הולך בתלם?" שואלים את עצמם אותם אנשים. "איך קרה שאנשים פיתחו חשיבה עצמאית, איך קרה שמהרהרים אחר הדו?גמ?ה?", הם תוהים.

מפתיע ומחמם את הלב לראות שזה קורה. שגדל פה דור, שלא מוכן לאכול את הבולשיט שמלעיטים אותו השכם והערב. שלא מוכן לקבל את הקונבנציה, שהדרך היחידה לתרום לחיזוקה של המדינה מצויה בצבא. שלא מוכן להרוג ולהרג על רעיונות, שהוא לא מאמין בהם. רעיונות שהוא חושב שהם לא צודקים. שלא מוכן לבצע מעשים שנוגדים את מצפונו, שמשחיתים את דמות האדם שבו.

אז יש כאלה שהולכים ללמוד, יש כאלה שהולכים ללמד ויש כאלה שנוסעים לחו"ל. זה לא משהו חדש. צה"ל כבר מזמן הודה, שרק 50 אחוז מכל שנתון מתגייס. יש חרדים (שקיבלו פטור מהנציגים שלכם בכנסת), יש ערבים (שאותם נציגים אפילו לא חולמים לשלב אותם בצה"ל או בחברה) ויש את כל השאר: הנכים, "בעלי הנתונים הנמוכים" (=היה להם קצת קשה בכיתה א' עם עוד 40 ילדים בכיתה והמורה לא ידעה מה לעשות. בסוף הם אולי גמרו בבית ספר מקצועי, ועד היום לא קוראים בלי ניקוד) והמתחמקים.

אם מישהו, חס וחלילה, רוצה באמת לתרום לחברה. כי הוא מרגיש חייב או כי הוא באמת רוצה להעניק מעצמו, כי לא נעים לו מחבריו שרצים על הגבעות או כי הנתינה היא בדמו, הוא מיד מוקע כעוכר ישראל, כסכין בגב האומה, ככישלון קולוסאלי של הוריו, משפחתו ונצח ישראל.

כדאי שהמושגים המעוותים האלה ינוערו. אפשר לתרום לחברה בדרך שלא תכלול הכרות אינטימית עם חוטר ופלנלית. לשבת במתנ"ס ולהכין שיעורי בית עם ילדים מתקשים, להקריא את עיתון הבוקר לקשישים ולהתנדב בשירותי ההצלה חשוב לא פחות. חשוב לאותם צעירים, שלומדים להכיר את כל גווניה של החברה, וחשוב למדינה עצמה, שתלמד להבין אט אט, שאיקסים על החגורה הם לא המדד היחידי ל"תרומה".

מי שרוח ההתנדבות לא מפעמת בו, המערכת צריכה לדרבן אותו לכך. מגיל קטן יש לשקוד על הפנמת הערך "ואהבת לרעך כמוך" במערכת החינוך. ערך הנתינה לחברה, ההכרה והעזרה לשונה, לחלש, לחולה ולנכה. ואם עדיין הוא או היא לא הבינו, יתכבדו ויעשו שירות לאומי. אחר כך שיעשו מה שהם רוצים.

קיומה של חברה לא תלוי בלעדית במספר החיילים. חוסנה של חברה נמדד גם במספר העניים, האנלפבתיים, הרעבים והחולים. גם להם צריך לדאוג ויש מי שרוצה לעשות זאת, יש מי שיעשה זאת. אם אותם 50 אחוז שאינם מתגייסים ייתרמו מזמנם, תוצאות המבדקים הבינלאומיים הבאים בהבנת הנקרא יהיו אולי קצת פחות מביכים.