יענקל'ה בראיינט נאשם באונס

קיץ הוא תקופה יבשה יחסית בספורט האמריקאי. חודש אוגוסט מתמקד בדרך כלל בהכנות לליגת הפוטבול שנפתחת בספטמבר ובמאבקים בליגת הבייסבול שמגיעה לשיאה באוקטובר. השנה קורים בארה"ב כל מיני דברים מוזרים שכלל לא קשורים בספורט אבל עושים את הכותרות העיקריות במבזקי החדשות של ESPN. רציחתו של כדורסלן מכללת ביילור, פטריק דנהי, בידי שותפו לחדר, קרלטון דוטסון, עוררה הדים, אבל את הכותרות הראשיות עשה, ובגדול, קובי בראיינט, הכדורסלן המצטיין של הלוס אנג'לס לייקרס.

למי שלא בקיא ומכיר, אם יש כאלה, הנה פרטים על קצה המזלג: בראיינט הוא לא טראבל מייקר טיפוסי, מאלה שגדלו בגטו, עושים שישים ילדים לחמישים נשים שונות, משאירים את רעייתם עירומה בחוץ או מתעסקים בכנופיות. מדובר בבחור צעיר שקיבל חינוך טוב אחרי שהות של שנים באיטליה ושכל ההחלטות שלו בקריירה קצרה של שש שנים, החל מהויתור על השפשוף במכללות והפיכה לחלק משושלת של שלוש אליפויות רצופות של הלייקרס וכלה בחוזי פרסום ענקיים שחתם עם אדידאס, מקדונלד'ס וספרייט, הצטיירו כמגע מידאס. לפני כשנה נשא לאישה את ואנסה ליין היפהפייה, ולפני שישה חודשים נולדה בתו הבכורה נטאשה. החיים חייכו לקובי בראיינט ואף אחד לא חשב שביקור שגרתי בבית חולים בקולורדו יהפוך לאישום באונס דווקא נגד הילד הטוב של אמריקה.

בראיינט מואשם כעת באונס ומנסה לצאת ממסך כבד של ערפל שעלול להחריב כל חלקה טובה ברפרטואר שבנה לעצמו. על הפרשה הזאת אפשר להסתכל מאלף זוויות שונות: הדילמה של הרעייה, שבחוסר חשק נאלצת להיות ההילארי קלינטון השחורה ולעמוד לצידו של הבעל הסורר; מערכת המשפט האמריקאית שעומדת בפני מלכוד 22, שהרי מחד אם קובי יואשם יגידו שהופעל לחץ של דעת קהל ושהגיע הזמן שגם סלבריטיז יבלו זמן בין הסורגים ומאידך אם לא יואשם יטענו שוב שזה הכסף, הכח והאינטרסים. כמובן שקיים גם האלמנט הגזעי והמתח בין שחורים ללבנים, אם כי חייבים להודות שבראיינט די טשטש את הגבולות בתחום הזה, ועוד כהנה וכהנה.

ויש את הזווית הישראלית לכל העניין. אם בראיינט יואשם אין כל מקור להשוואה, אבל הדיעה הרווחת היא שהוא יגיע לידי זיכוי, גם אם לא מוחלט, וההאשמה היחידה תהיה של בגידה ברעייה, חוסר מוסריות אבל לא עבירה פלילית. ואם זה אכן מה שיקרה, אין מנוס מלהשוות לפרשיית נערות הליווי של שחקני נבחרת ישראל ב-99. ועדות חקירה, ביקורת ציבורית וממצאים שהעלו חרס. יש אשמים, כולם ידעו מה הם עשו, אבל מכיון שהפשע הסתכם באורגיות מטורפות לתוך הלילה ערב אחד המשחקים החשובים בתולדות הכדורגל הישראלי הם יצאו נקיים. וייתכן מאוד שאם פשעו של בראיינט יסתכם "רק" בחוסר מוסריות ובבגידה באשתו, לא רק שיתנקה, הוא ייצא אפילו מחוזק מהעניין.

הרבה דברים שקרו בשנים האחרונות והקדימו את הפרשה הזו מעלות השוואה מעניינת למציאות המזרח תיכונית שאנחנו כל כך רגילים אליה ושתמיד נהגנו לחשוב שקורים "רק בישראל". כל פיגוע מתגמד לעומת העוצמה שהותירו אירועי 11 בספטמבר. פתאום גם בג'איינטס סטדיום או במדיסון סקוור גארדן בודקים תיקים עם גלאי מתכות בכניסה. תקרה של אולם חתונות מתפרקת בגלל קבלנים חאפרים? ברוד איילנד נשרפים למוות קרוב למאה איש בגלל אי בהירויות באשר להוראות הביטחון במקום.

האספקט שמספק את הזרקור הראשי בהשוואה הוא זה שבזירה הצבאית. כעת לא רק חיילים ומארבים בקסבה של שכם, אלא גם בבצרה ובתיכרית. אפילו הדוד סאם מסמן מטרות חיות ומועדות להתנקשות ומתמודד עם ידיעות על חיילים הרוגים מהתנגשויות עם אזרחים ערבים החשים כבושים ומתחיל לקבל את הדיווחים האלה באדישות מעושה.

הרצון שלנו תמיד היה להרגיש קרובים לאמריקה, להגיע אליה, לגעת בה. לפי התפתחויות השנים האחרונות, בכל הזירות האפשריות, עושה רושם שאמריקה היא דווקא זו שמתקרבת אלינו.