שקט שיהיה פה!

"איך שהזמן טס כשנהנים"...
הגיע הרגע להפריך את המשפט השחוק והדחוק הזה. בכלל, כדאי לאבק מעת לעת את ארסנל הסיסמאות הישראלי, ולהתאים אותו, בדומה לעדכון לוגו, לקצב השינויים המנטליים-אבולוציוניים שמתרגשים עלינו מדי שניה וחצי.

מסתבר שהזמן (המניאק), טס כמו 16 – F חמוש גם כשלא נהנים. ואינני בטוחה שמדובר בטענה סובייקטיבית. שכן - יותר ויותר אנשים מפטירים לעברי, ברגעי אתנחתא חטופים של סיגריה נרעדת או קפה עצבני, שהזמן עובר להם מהר מדי. מהר מאי פעם.

זה נכון. שכן לתחושתי ולמיטב זכרוני, לפני כשני עשורים לערך, החיים כאן לא הצטיירו, אמנם, כפרומו לסרט חדש של "דיסני", אבל שבוע היה שבוע, וזמן היה זמן. (ואהוד מנור היה אומר: "אני זוכר, הכל זרם לאט, השמש לא מיהר, אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר..."). ואכן – יום ראשון הביא אתו תמיד נהייה מעופעפת וציפייה דרוכה לקראת יום שישי, שנראה אז רחוק כמרחק יומו הראשון של החופש הגדול מה-1 בספטמבר.

אז איך קרה שהשתנו ההגדרות? איך יצא שמאנלוגי עברנו לדיגיטלי, ומזמן מנומנם, נוכח ומזדחל כתינוק מדושן הסתחררנו לתוך פצצות זמן מתקתקות של 24 ביטים צורמניים ביממה? השבוע התקצר. ראשון רודף שישי. הלילה הפך לנשימה חטופה וריקה מחלומות, כמו מקף קטן והכרחי בין המילה "היום" למילה "מחר". מי גנב לנו את הזמן? מי חיבל בפנאי שלנו? הייתכן כי מרוב שרע לנו - אנחנו עושים הכל מהר וקר - (עיין ערך: סייבר סקס / פיק-אפ בר) – אך ורק בכדי להגיע כבר אל הרגע הבא, שאולי יביא אתו איזו בשורה משגלית חדשה, צפירת הרגעה ביטחונית, עושר פרוע או אהבה מטורפת?

הכל ייתכן. אבל בשורה התחתונה, רובנו מייחלים בסך הכל לנתח בריא של שקט מנחם, מהסוג הפשוט, הטוב והמוכר. נראה ששקט, עשוי להשיב אלינו גם את הזמן האהוב שנגזל מידינו בשניה שסובבנו את הראש.

קיימות שתי גרסאות לשקט. הראשונה, הצנועה ביניהן, זמינה כשקית שוקו בסופר, ומתוארת בכל ביטאון קופת חולים כמצב מאוזן של תנאי שטח אופטימליים למחייה ולקיום גופני ורגשי נאות. בדיוק כמו בהבטחות על התוויות שמוצמדות לאריזות המולטי-ויטמין או השמפו שלכם. אופרטיבית, תנאים שכאלה יכולים להתקיים בקלות, כאשר לא חם מדי ולא קר מדי. לא עירוני או פסטורלי מדי. לא רעבים, לא צמאים, שלפוחית השתן לא מאיימת להתפקע ולא סובלים מנזלת באין טישו לרפואה. כלומר, בגדול - מי שצנוע בדרישותיו עד כדי הסתפקות בגב בריא, לחם אחיד ומלפפון, משוחרר בשלב זה מהשיעור.

הגירסה השניה לוקה מעט בחמדנות, אך מבטיחה חוויה אנינה להפליא למתקדמים. הרשימה כוללת מספר רכיבים משפרי תפקוד, גם אם זניחים מדי לשיטתם של נבחרי העם: שקט כולל מתקיים אם כן בגרסתו האידילית והמורחבת כאשר אין ראיות לקיומן של תופעות חברתיות-פוליטיות-סביבתיות חריגות, כגון כיבוש, השפלה, טרור, נוכלויות, מעילות, אבטלה, שחיתויות, זכות שתיקה לבעלי שררה, רציחות על רקע רומנטי/ לאומני/ פלילי/ אדיוטי/ אחר, וכן - כשאין תאונות דרכים, תקיפות מיניות, התלהמות מילולית, אלימות פיזית, התעללות בילדים, עושק חלשים, הפקרת קשישים, הרעבת אמהות, חטיפת חיילים, פגיעה במשאבי טבע, זיהום אוויר, גלובליזציה ברוטלית, כפייה דתית, הטלת מיסים מופקעים על שכבות חלשות, אפלייה על כל תחומיה, הומופוביה על כל גווניה, גזענות באשר היא, וגם – אי מתן קנסות על הפקתו של רעש תעשייתי או מכני בקרבת בתי מגורים, בשעות לא מקובלות (הוכח שעכברים זה משגע, אין לי ספק שגם אנשים).

אכן, מדובר בהרבה מאוד תנאים, אני מודה. מכאן עולה שאין, וגם לא מסתמן שיהיה כאן שקט בקרוב. אם לא נשתנה מהותית ונלמד לכונן כאן התנהלות סובלנית, בונה ומתחשבת, אל לנו לצפות שיוחזר לידינו הזמן העשוק. סביר יותר שנמשיך לפרפר כעכברי עיר מורעלים בתוך החורים המעוצבים שסידרנו לנו בחסות אחד מבולמוסי הקניות של יום שישי. שגם אותם, אגב, הצלחנו להפוך להפרעה קלינית סדירה שתופעות לוואי קשות בצידה.

האטימות, האלימות והרהבתנות הכללית, בהיותן שורש כל הרע שתואר לעיל, הפכו כבר לסימן ההיכר שלנו, ונצרבו באופיינו כמו קעקוע ימאים מכוער וגס. בכדי להציל את עצמנו, עלינו להוקיע את גיבוב התכונות ההרסניות האלו בכל דרך חוקית והסברתית אפשרית, ולהוציאן באופן סופי ומוחלט מתוך המונחון הפנימי המדולדל שלנו. אוסף העליבויות הזה אינו משפר את תדמיתנו הישראלית-ילידית. גם אם נמשיך למלמל לעצמנו מנטרות אמריקאיות מפלסטיק, הדימוי המבולבל שקנינו לעצמנו עדיין הולם אותנו בערך כמו קונספט בלונד הקש החרוך ותוחם השפתיים האנכרוניסטי של פנינה רוזנבלום.

עלינו להכיר בטיפשותנו, ולהודות שאת הרפש המוטח היום בפנינו - רקחנו במו ידינו. רק אם נשכיל לקחת אחריות על התסביכים החברתיים-מדיניים שלנו, שהפכו זה מכבר לזיהום תברואתי מסוכן, נהיה ערוכים לפצוח בטיפול נפשי כולל, שבסופו (אולי) נרוויח ביושר קצת שלווה, שקט וזמן פנוי להבראה.