1. אני לא יודעת כמה אנשים נוסף אליי מתקשים לפתוח פחית שתייה. העובדה המצערת היא שאני דופקת כל פחית שאני מנסה לפתוח. אז עברתי לבקבוקים וזה גם יותר אסתטי. על פתיחת מארזים עם או בלי ואקום שמצריכים שימוש במסור לא נרחיב, ועל הקושי במיכלי משקאות אחרים שצריך לסובב בהם את הפקק ואינך יודע לאיזה צד ומתי ישתחרר הפלונטר - לא נפרט, רק נגיד שחומרי הניקוי וההדברה הביתיים עם הלשונית הנתלשת הם עונש אמיתי. לכולם יש גם משאבה פנימית יעילה שנופחת את נשמתה אחרי שימוש חד פעמי, לכן אני נאלצת להסיר את מנגנוני ההגנה המפוקקים ולטפטף מן הרעל דרך הפתח ולהיזהר לא לנשום.
2. היצרנים, כל היצרנים, של כל המוצרים, מחויבים על פי חוק בהצגת מחיר של כל פריט בחנויות. הנה אני סוקרת בחדווה את המדפים. האמת היא שדי קשה לי להבחין בין הברקוד למחיר והכל כתוב להכעיס בפונט מוקטן . הגעתי לקופה. "יש כרטיס מועדון?" לא. ולעזאזל איך הגעתי לסכום המצטבר? ובאותו הקשר, שמתם לב שבשביל למצוא תאריך תפוגה של מוצר מזון או תרופה צריך זכוכית מגדלת?
3. עניין אחר שמוציא אותי מן הדעת הוא הקלות הבלתי נסבלת של הזמינות הישראלית. פעם יכולת לעלות לאוטובוס בקו בין עירוני ולדעת שאתה יכול להשלים שעות שינה, לקרוא ספר או עיתון בנחת. היום? יוק. העולם כמרקחה. הנוסעת המקורזלת משמאלי קנתה לחבר שלה ספר וכל הנוסעים א?ין. מימיני מדברים ברוסית ומאחורי נותנים הסבר מפורט על עוגת הגבינה הנהדרת. אני הופכת לשותפה בעל כורחי לשיחות בענייני בית ועבודה, צעקות על הילדים והבעל, לפעמים גם שומעת ריגושים אינטימיים און ליין והכל בזכות המהפכה הסלולרית. זו, חדרה גם לתאי השירותים הציבוריים. "כן אני שומעת, אל תתפלאי אם תשמעי את הניאגרה, אני בגן יפני ליד מפל מים.... ".
4. מתברר שאחד הדברים שהכי מרגיז את תושבי העיר, הוא המשיבון האוטומטי. "אם ידועה לך מספר השלוחה הקש כעת..." ואם לא תושב יקר, אתה מתחיל לשלם לבזק על פעימות המונה. ברקע מבלבלים לך במוח על מיני מחלקות שלא ידעת על קיומן וכשההפטרה מגיעה סוף סוף למחלקת הגבייה עונה לך קול מתכתי, "הגעת לתיבה הקולית , נא השאר שם ומספר טלפון ונחזור אליך". מישהו יכול לפרגן ולספר לי שחזרו אליו?בבחירות הבאות אני מציע להצביע רק למי שיבטיח להסיר את הנגע הזה ולחזור למענה האנושי.
5. ומסימפטום עירוני כללי לחוסר התחשבות אישי, עופר אדרת כתב במדור דעות זה, על מורת הרוח של האזרח הקטן ותאוות הבצע של הרשות המקומית בגביית דמי חנייה תחת כל עץ רענן. נכון שזה מרגיז, אבל מרגיז יותר כשארבעה משטחי חנייה , תפוסים ע"י שלושה כלי רכב, כי מישהו החליט לאתגר אותך ולחנות באלכסון. "רצועת האלכסון" היא מושג בנקאי ידוע, את הקו הזה, הארוך יותר מקו ישר , אני יכולה לנכס בימים אלה לדרך הארוכה בתהליך חיפוש עבודה כשאין לך קיצורי דרך.
6. יש לי חברה שמחפשת עבודה. למרות התואר השני, לא קל היום. היא משגרת מאות קורות חיים והולכת לעשרות ראיונות עבודה. מדובר בסקטור מקצועי. בחלק גדול מהמקרים היא כבר יודעת שללא קשרים, הכישורים לא יועילו. במקרה הטוב מציעים לה 20 ¤ ברוטו לשעה ותגידי תודה. הנושא כואב לא פחות ברמה הלאומית. כשאני קוראת על ה"משפחתולוגיה" הגורפת בחברות כמו חברת חשמל, מקורות וחברות אחרות ממשלתיות-ציבוריות שנעשו בעלות מונופול על הסינדרום הפסול "חבר מביא חבר", אני מתקוממת. אי- מתן הזדמנות שווה לעמך ישראל, הוא בלתי נסבל בעיני ונעדר נאותות ציבורית.
אני לא מחדשת שום דבר. זה הכי נורא.
עוד מעט יסתיים החופש הגדול. אני ממתינה לשמוע את פעמי השביתה במערכת החינוך וכשהגשם הראשון ילחך את כיפות הרמזורים אצטרך לקבל בהבנה את העובדה שתעלות הניקוז עולות על גדותיהן. אז תעשו טובה ואל תבואו בטענות על הזכות לחיות כאן. כמוני כמוכם, הרווחתי ביושר את השערות הלבנות שלי וגם את הקמטים.
6 באסות ישראליות
ניצה צמרת
10.8.2003 / 9:59