אפריקה, לא עלינו

לכמה מאיתנו יש מושג קלוש מי נלחם נגד מי בליבריה, כמה אנשים מתים באתיופיה ברעב מידי יום וכמה קורבנות גבתה מחלת האיידס באפריקה עד כה? בואו נודה: המגיפות, הרעב והמלחמות ביבשת השחורה מעניינים את כולנו כקליפת השום. הסיקור התקשורתי נוטה להתייחס לקטסטרופות שמתרחשות שם כסוג של גזירה משמיים, עניין של גורל אכזר, לא עלינו. והגישה הזו מולידה סוג של אדישות מהזן הגרוע ביותר למול מראות הילדים המוזלמנים המביטים אל המצלמה ובעיניהם הדואבות ניבט המוות.

התודעה כבר מורגלת בנתק רגשי כשהתמונות ממלאות את מסכי הטלוויזיה. זה כבר לא עושה לנו כלום. ומי שלא התרגל עדיין למראות מורגל בהכחשה שמוצאת את ביטויה בהעברת ערוץ. איזה חיים קלים אנחנו עושים לעצמנו ככל שזה נוגע לאפריקה. פתאום קצרה ידן של המעצמות מלהושיע. פתאום לא קיימים פתרונות בינלאומיים לאסונות, אין או"ם שיגן על החלשים (לפחות ברמת ההצהרות), ואין תחולה לרעיון "השלום העולמי" של הקאובוי מוושינגטון. הנחישות והמעורבות האדירה שהפגינה ארה"ב למול ארגונים, מחתרות, אישים ומדינות שמסכנים לכאורה את אותו שלום מדומה נעלמו כלא היו. בהתיימרותן של אירופה וארה"ב לייצג את ערכי השוויון, הצדק והדמוקרטיה נשכח הערך החשוב מכל - חיי אדם. אולי מכיוון שבמערב "הנאור" לא רואים באדם האפריקאי אדם שווה ערך.

ברגע של כנות ניתן לומר במידה רבה של וודאות כי לו היו תמונות של אנשים לבנים מזי רעב מדדים על קביים בדמות רגליים, שוטפות את המסכים, היו כולם נחרדים הרבה יותר. היה לכולם הרבה יותר קשה לעבור לסדר היום. ההסבר נעוץ בדרכי הייצוג של האדם האפריקאי בתקשורת המערבית. כך למשל כמעט בכל הכתבות בנושא המלחמה בליבריה, לא נשמעים קולות הקורבנות השחורים אלא רק קולו של הכתב הלבן המפרשן בשמם את המציאות. חווית החיים, התחושות והרגשות שלהם אינם מסופרים (מה שמפחית באופן טבעי את יכולת ההזדהות של האדם הצופה). זה מתאים לסיקור של עדר כבשים, לא של בני אדם. וזה הדימוי בו הורגלנו משך שנים באדיבות רשתות הטלוויזיה והעיתונות הכתובה, ביחס לאדם האפריקאי. גם היקף הסיקור של הזוועות ביבשת מצומצם ביותר, בייחוד בהשוואה לסיקור האובססיבי כמעט של המתרחש במזה"ת, וזאת על אף שמימדי הטרגדיה בה עולים עשרות מונים על טרגדיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בל נשכח להוסיף למשוואה גם את ההיבט הכלכלי. אירופה וארה"ב מעדיפות להתמקד בסכסוכים שפתרונם ישרתו את האינטרסים הפיננסיים והדיפלומטים שלהן. אותן לא מעניינים ילדים גוועים , אותן מעניין אם הסיוע שלהן ישלשל כספים לכיסן בבוא העת. ואם עסקינן בענייני מרשרשים בל נשכח שגם היקף מגיפת האיידס ביבשת אינו עניין של גזירה משמיים, אלא פונקצייה של משאבים : באמצעות מערך הסברה רחב יותר ניתן להקטין את אחוזי ההדבקות ובאמצעות סל תרופות איכותי יותר ניתן להעריך ולהיטיב את חייהם של רבים. אך את חברות התרופות האמריקאיות זה ממש לא מדגדג את הזרת הימנית וכל עוד הן יודעות כי ההשקעה בשוק האפריקאי אינה כדאית הן מוותרות מראש. וכך במחי יד, נדונים אלפים למוות מתוך שיקולי רווח והפסד. אין חדש תחת השמש.

ומה איתנו? האם לא מוטלת עלינו, כעם שעבר קטסטרופה לא קטנה משל עצמו, חובה מוסרית לנסות לסייע ולו במעט להקל על סבלם של מיליוני אזרחים חסרי ישע? האם מותר לנו להסיט מבט מפשעי מלחמה המתבצעים על בסיס יומי? מאנשים הגוועים למוות פשוטו כמשמעו ?התירוץ של המצב הסוציו אקונומי הנוכחי במדינה לא מתקבל על הדעת. ברעידת האדמה הגדולה בטורקיה לפני שנים לא רבות שלחה ישראל צוותי הצלה וסיוע הומניטרי. האם אז היה מצבנו הכלכלי טוב יותר? לא בטוח. מה שבטוח הוא ששם היו לנו אינטרסים רבים יותר. אסור לנו לעמוד מנגד ולקחת חלק בתפיסת העולם של "מה יצא לי מזה". אין לנו צידוק מוסרי להיות כאן אם נעשה כן.