איראנים ראציונאלים

היכולות הגרעיניות של איראן הן אכן סיבה לדאגה אבל עדיין לא סיבה להוציא את טילי ה"יריחו", הקיימים לפי פרסומים זרים בידינו, מעומק האדמה ולכוונם לחדר השינה של האייתולות. למרות הפיתוי שבהיסחפות אחרי "הדבר הבא" בתחום הפאניקה שמבשלים לנו בוושינגטון ובירושלים, מומלץ להמשיך באסטרטגיה הנוכחית – הפעלת לחץ בינלאומי.

אי אפשר להסתכל על הכור הנבנה בבושאר או באתרים סודיים אחרים ברחבי פרס העתיקה, באותה משקפת בה הסתכלה ממשלת ישראל על הכור הנבנה בעיראק בראשית שנות השמונים – מדובר במצב שונה לגמרי. בניגוד למקרה העיראקי ובעצם בגללו, מופיעה היום על מפת המזרח התיכון יישות חדשה, שיושביה לא כל כך מבינים את הערבים, וקוראים לה ארה"ב. איראן נכון ל-2003 מכותרת על ידי הצבא האמריקאי היושב בשכנותיה – עיראק ממערב, טורקיה ואזרביג'ן מצפון, ואפגניסטן ופקיסטן ממזרח.

קברניטי איראן הם אומנם כוהני דת חובשי מצנפות אך גם בראשם מקנן בפינה חשוכה אלמנט שנקרא הגיון והערכת סיכונים. מאז נאום "ציר הרשע" של הנשיא בוש השני, מבינים בטהרן היטב שעם כל העוונטה הם יושבים על הכוונת וכדאי להוריד פרופיל – בעדיפות על בסיס דת. גם במסגדי התפילה העמוסים מבינים שאם סדאם חוסיין הגדול הופל בתוך שבועות ספורים על ידי הקאובוי מקרופורד טקסס, אז מומלץ להיכנס לדיר בלאק רציני. חשוב לזכור שסדאם היה יריבם הרציני ביותר של האיראנים במלחמה שגבתה מיליוני קורבנות והשמידה קבוצות גיל שלמות בשתי המדינות. הפלתו השאירה אצל האיראנים רושם קשה מאוד.

בוושינגטון מודעים היטב היום, בניגוד ללפני כעשרים שנה, לסכנה של הימצאות נשק להשמדה המונית בידי משטרים לא דמוקרטים ולא יציבים. היום יודעים האמריקאים להעריך היטב את הראיה האסטרטגית הישראלית שהביאה להפצצת הכור העיראקי ואינם מתכוונים להשאיר לנו הפעם את העבודה. בטהרן ובוושינגטון מודעים היטב לכמות פצצות הגרעין והטילים ארוכי הטווח, שלפי דיווחים זרים, בידי ישראל, ובשתי הבירות מעדיפים לא להגיע לכך שהארסנל הזה יעוף בשמי המזרח התיכון.

בניגוד לדוגמאות לפנאטים מוסלמים שהציג עמיתי נבו כהן בטורו, יש גם דוגמאות אחרות ובראשן עומדת פקיסטן. ארה"ב זיהתה, אולי באיחור אופנתי, את המדינה האיסלאמית שכבר מחזיקה בפצצה והצליחה להפוך את נשיאה, פרבז מושארף , שעלה לשלטון בהפיכה צבאית, לידידה הטוב ורודף השלום. מושארף, אותו זיהה בוש כ"גנרל משהו..." בראיון לפני הבחירות לנשיאות, הפך לפני ובמהלך תקיפת אפגניסטן לבן ברית טוב לארה"ב – למרות שברחובות איסלאמבד אוהבים את אוסאמה בן לאדן הרבה יותר מאת בוש. אותו מושארף החל, כנראה בעידוד וושינגטון, לשחרר הצהרות לכיוון ירושלים שגרמו לג'ודי שלום ניר- מוזס להכין את הגופיה החגיגית ואת הנעליים עם הנצנצים. אכן מזרח תיכון חדש.

איראן עוברת בשנים האחרונות תהליכים של רפורמות המתרחקים לאט ובזהירות מחזון המדינה של האייתולה חומייני, מיודענו. הפגנות הסטודנטים בחודשים האחרונים דוכאו בתחילה באכזריות אך זכו לגיבוי מפתיע מנשיא המדינה, חתאמי, שהסביר כי יש מקום להבעת דעה דמוקרטית לא אלימה. בארה"ב מתקשים להסתיר את שביעות רצונם מהתהליכים החברתיים באיראן ודיווחים אמינים למדי מגלים כי הממשל אף שואף ודוחף להחלפת השלטון בטהרן באמצעות הפיכה אזרחית.

איראן היא אכן מדינה המסייעת ומפעילה ארגוני טרור ברחבי העולם והמזרח התיכון אבל גם עוצרת ומסגירה פעילי אל קאעדה (לא לארה"ב באופן ישיר) – פעולה שרק לפני שנתיים היתה נראית בלתי אפשרית בעליל. אומנם עדיין מדובר במדינה מאוד מסוכנת לסביבתה (ובאמצעות טילי השיהאב 3 גם למדינות רחוקות יותר), אבל מתחת לפאסון מדובר ביישות איסלאמית הנלחמת על הישרדותה במתכונת הנוכחית. ארה"ב עדיין אינה מתכוונת בשלב זה לפתוח בפעולה צבאית נרחבת נגד איראן אבל גם תכניות כאלה כבר יוצאות מהמגירה ועוברות לשולחן במשרד הסגלגל.

נכון שאחרי שרעדנו מהטילים והנשק להשמדה המונית שכנראה לא היו לסדאם, ואחרי שדאגנו נורא ממגפת הסארס, שנעלמה כלעומת שבאה, אנחנו צריכים משהו לחשוש ממנו – אני מציע שזה יהיה מהמצב הכלכלי והחברתי. לנו האזרחים הקטנים כדאי יותר להתרכז באיך לגמור את החודש מאשר איך לגמור את האייתולות – לזה כבר יש מי שדואג.