הישראלי הממש ממש מכוער

ארה"ב היא מדינה מוזרה. תרצו, מין דגם מוגדל של ישראל, כור היתוך מטורף שהביא לתוכו מהגרים בלי שום קשר רציונלי ביניהם משך מאות שנים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הבהלה לזהב, שיצרה גושים של סוחרים מכל קצוות עולם מרוכזים על כמה מטרים מרובעים בערים הגדולות.

וכך העניק הדוד סם טריטוריות לבני האומות השונות, תחומים שעליהם אינם ששים אזרחיו ה"אותנטיים" לחלוש בעצמם. הניקוי היבש לסינים, הפיצוציות ופונדקי הדרכים להודים, הפאבים ומבשלות השיכר לאירים והמובינג – לישראלים. חוטבי עצים ושואבי מים שאם ירוכזו כולם באיצטדיון כדורגל, ספק אם יחברו משפט אחד באנגלית תקנית.

כשמשה מאנה הקים ב-1983 את "מויש'ס" האגדית ספק אם צפה את הזוהמה והרפש שיגרור אחריו, שלא באשמתו כמובן. אז לפני שמתחילים ללכלך ולהתלכלך רצוי להבהיר: עסקתי בענף ההובלות שנים רבות, בתור סבל ובתור איש מכירות, ויש בתעשייה הזאת הרבה, אפילו הרבה מאוד, אנשים טובים והגונים. הבעייה מתחילה עם אלה שנקראים ביציע המזרחי ב"טדי" או בשער 5 בבלומפילד: "הקומץ". אלה שמביישים את כל תעשיית ההובלות וחמור מכך – את התדמית הישראלית בארה"ב.

הוולגריות שלנו תמיד היתה נודעת לשמצה והישראלי זכה בלא מעט סקרים בתואר המפוקפק "התייר הגרוע בעולם". להגיד לכם את האמת? על הזין. כי כל אחד מאיתנו הוא מי שהוא ומה שהוא, גם אלוהים לא ישנה את זה. בא לכם להרים את הקול במסעדה? זה לא כזה נורא. להתמקח עם המוכר? המטרה מקדשת את האמצעים, ולהוציא דיל יותר טוב זה לא פשע.

אבל לגנוב זה פשע ויותר מדי אנשים, אם אפשר להגדיר אותם כך, הצליחו לגרום לנו, הישראלים שעובדים למחייתנו בארה"ב, להתנצל, לדבר בקול חלוש על תחום עיסוקנו וגרוע מכך, להסתתר מאחורי מעשי "אחינו" הסוררים ולהסביר שבעצם לא כולנו כאלה.

יש אלף ואחת שיטות לעשות רווח קל ומהיר בתעשיית ההובלות. כל עוד תכולת הבית של הלקוח נמצאת אצלך על המשאית – הכח בידיים שלך. חשבון שנסגר על אלף דולר הופך במהרה לשלושת אלפים, הלקוח לא ישלם? נשבור לו את הואזה, ישלם כמו טאטאל'ה. ורגע, מה עם טיפ? רוצה את הכורסא? תשריש חמישים ליד.

במשך שנים נהגו הרשויות להעלים עין מהשחיתויות בתעשייה, שעשו חיל בעיקר בניו יורק, פלורידה וקליפורניה. תופעות של סחיטות באיומים, גניבות (במו אזניי שמעתי סבל מפלורידה מתפאר על מצלמת הוידאו שגנב ללקוחה ביוסטון, טקסס) וניפוחי חשבון עברו כרחש של יתוש מאחורי אזניהם של ממוני התחבורה ואנשי האפ.בי.איי.

עד לשנה הנוכחית. בדצמבר 2002 שודרה בתכנית "דייטליין" של סי.בי.אס כתבת תחקיר על חוסר הפיקוח בענף ההובלות, בעקבות לחצים מתמשכים וחוזרים של אתרי אינטרנט שונים שנלחמו בתעשייה. מצלמות נסתרות נשתלו בבתי לקוחות והעם האמריקאי נחשף לזוועות שנעשו, איך לא, על ידי ישראלים. כמובן שכשרואיינו בעלי החברות הם "לא ידעו, לא ראו ובכלל כולם אנטישמים".

זמן קצר לאחר מכן, בפברואר 2003, פשטו חוקרי האפ.בי.איי והיו.אס. מרשאלס על משרדי חברות הובלות בפלורידה. 74 מעסיקים ועובדים נאסרו, רובם ככולם? ניחשתם נכונה, עונים לשם משה, חיים, יוני או יריב.

קשה להצביע איפה זה התחיל או מתי זה ייגמר, כי גם לאחר סדרת המעצרים והקשחת החוקים יש עדיין מספיק חולירות שבשביל דולר יותר ימכרו את האמא שלהם, בלי סטנדרטים, ערכים או מצפון. שלא תבינו לא נכון, האמריקאים, בעיקר בימים אלה, אוהבים ומעריכים, בדרך כלל, את הישראלים. אותם האמריקאים, כמובן, שלא נתקלו באותן הרעות החולות מתעשיית ההובלות.