פיגו ובקהאם – לא באותו משפט בבקשה

מאת רועי אחיעזר


תודו שהתגעגעתם. כל הזמן אומרים לנו שיש יותר מדי כדורגל בטלוויזיה, שכבר נהיה משעמם, שאי אפשר להתרגש יותר ממשהו שמלעיטים אותך בו כל הזמן.

אז אומרים. כבר 3 חודשים כמעט שכל מה שאנחנו רואים על המסך זה כדורגל (?) איום ונורא מליגת העל הישראלית. המזוכיסטים בינינו טורחים גם לצפות בימי שישי בקבוצות הליגה הלאומית הולכות מכות על המגרש, לכל נחירותיהם העזות של הצופים.

כדאי שנפנים את המצב. אין כיום בארץ שחקן אשר שווה בשבילו לקנות כרטיס. נקודה. ההברקות של בניון קורות פעמיים במשחק, ובשאר הזמן הוא טורח לעמוד הכי רחוק שאפשר מהכדור. נמני משועמם, דגו הססן ורוסו מעוצבן, אז מה הפלא שהכי כיף לראות את הפועל תל-אביב? תמיד אפשר לסמוך על פיני ("כנראה שיש בנות שמפנטזות עלי") בלילי שיעורר איזו מהומה בגליץ' לתוך הגוף של הבלם.

ופתאום – מודי בראון חוזר. לצידו הד"ר החביב, אבי מלר, האנציקלופדיה האנגלית המהלכת, ואלי אוחנה.

ביום שלישי התיישבתי על הספה, טרנינג אפרפר לגופי (הנוחים האלה עם החורים, שיש לכל גבר כבר 10 שנים מינימום) והדלקתי את המסך. ריאל ולאציו, שתיים מהקבוצות האהודות עלי ביותר (ויסלחו כל יפי הנפש שיש להם בעיה עם אוהדי לאציו), הציגו את המשחק הטוב ביותר השנה. כבר אחרי 10 דקות מלמלתי לעצמי (ואח"כ צעקתי בקול רם) שזה פשוט משחק גדול, ענק, מדהים, כזה שלא מורידים ממנו את העיניים גם אם האישה שאתך מסתובבת עירומה בבית עם חיוך מפתה.

איזה קבוצה יש לספרדים – פחד אלוהים. מקללה והלגוארה באמצע (שניהם ביחד זה רדונדו אחד, אבל לא חשוב) מקמנמן ורוברטו קרלוס משליטים טרור משמאל. ומימין, סלגדו ופיגו, הטוב בשחקני תבל כיום, ואני לא רוצה לשמוע ויכוח על זה, הבנתם?!.

לא פשוט להיות לואיס פיגו. פורטוגלי בספרד זה כבר לא תענוג גדול, בהתחשב בעובדה שהספרדים לא ממש סופרים את שכניהם הקטנים והאקזוטים. תוסיפו לכך את המעבר מברצלונה לריאל מדריד, שזה כמו להפוך מגנדי לביילין – לא נתפס. אבל שחקן כמו פיגו יטריד את עצמו בדברים פעוטים שכאלה.

פיגו יוצר איזון נפלא באגפים של ריאל, שאפילו קבוצה עם הגנת בטון מאיטליה נראית כמו עירוני רישון ביום רע. פיגו, ופה יתרונו המוחלט על בקהאם, יכול לעשות הרבה יותר מאשר להרים כדור בקשת. האיש פורץ, מחלק סוכריות, מתקל ומקלל במשך כל המשחק, בניגוד ליוסי שלנו שמסתפק בלשחק 2 דקות ולעצבן במשך שאר הזמן.

יממה אחת מאוחר יותר, ביום רביעי, ראינו משחק עם מצב רוח אחר, אבל המסקנה ממנו ברורה: אף אחד לא יכול על היונייטד.

אז אחרי יומיים של הסם הכי טוב שיש, אנחנו חוזרים ליום שבת, חיפה מול בית"ר. איזה כיף. אבל לא נורא, לכל שבת יש יום שלישי.