"יש כאן שקט מקפיא"

מאת גלי סימן-טוב

הטרמפיאדה בצומת אזור היתה היום בשעות הבוקר, יממה לאחר הפיגוע, הומה בחיילים ואזרחים שעשו דרכם כבכול יום לבסיס או למקום העבודה. לכאורה הכל כרגיל, אבל בעצם לא.

"אני נוסעת מכאן בכל בוקר, ומעולם לא עלה בדעתי שיכול לקרות כאן דבר שכזה" מספרת חיילת, "היום בבוקר היה לי קשה להגיע לכאן לעשות את אותה הדרך עם הרגשה כל-כך איומה שאני לא בטוחה, ואולי בכלל לא הייתי עומדת כאן עכשיו, אם הייתי מגיעה חמש דקות קודם לטרמפיאדה. המחשבות הללו לא מרפות אבל אני בכל זאת כאן, אין לי ברירה אני צריכה להגיע לבסיס".

"אני נוסע לבסיס בכל בוקר באותה שעה, ואת חלק מההרוגים אני מכיר מהנסיעות המשותפות באוטובוס, וזה קשה לבוא הנה יום אחרי הזוועות שראיתי, הגופות המוטלות על הכביש, האמבולנסים, ניידות המשטרה וההמולה סביב ופתאום יש כאן שקט, שקט מקפיא" מספר חייל אחר העומד בצומת מחכה לאוטובוס שיאסוף אותו לבסיס.

אמו של אחד החיילים מורידה את בנה בתחנת האוטובוס, מספרת כי כל הדרך מהבית עוד התלבטה יחד עם בנה האם לעצור בצומת בה אירע הפיגוע, או להמשיך קדימה: "במשך כל הנסיעה אנחנו מתלבטים אם לעצור בצומת או לא. אני לא שקטה כל-כך להוריד אותו דווקא כאן, אבל אני יודעת שאין ברירה הוא צריך להגיע לבסיס", היא מספרת.

בקצה הטרמפיאדה, בדיוק במקום בו נקטפו חיי החיילים והאזרחית, הקימו העוברים ושבים גל-עד מאולתר בו נרות נשמה רבים, דגל ישראל, ופרחים ודמעות רבות. "זה קשה, קשה מאוד, אי אפשר שלא לבכות כשעוברים כאן", מספרת תושבת אזור שהגיע הבוקר כרגיל לתחנת האוטובוס, "המחשבה שלא להגיע הנה חלפה בראשי, אבל אין ברירה צריך להמשיך הלאה, למרות הכאב", היא מזילה דמעה, ועולה לאוטובוס שלוקח אותה למקום עבודתה.