בראש של ג'ינג'י גולדברג

תארו לכם את המצב המופרך הבא: עומדת לה מבקרת פרסומות אחת חמוצה באיזה מסיבה משמימה של ה"תעשייה". בעוד היא תוהה מי זאת ה"תעשייה" הזאת ומה בדיוק היא חושבת שהיא מייצרת, ניגש אליה גמד. כן, גמד קריאייטיב חביב , שעובד לפרנסתו בתור קופירייטר (אבל בכיר!) במשרד פרסום "דינמי ומתקדם". את הגמד לא מעניין כלל שהמבקרת עומדת בפינה ולא מגלה שום סימנים של ניסיון להתערבב עם הג'מעה. גם ממש לא מעניין אותו שהיא מקבלת את פניו בכל הלבביות של פעיל תנזים אכזר. להפך. הגמד שלנו, כדרכם של קופירייטרים עולזים, מאמין כי הוא-הוא האיש שיוציא את המבקרת הזעופה מדכאון המסיבות שלה. הוא תופס בשרוולה, מחייך אליה במלוא פניו השמנמנים ואומר: "למה את בדיכי, חומד, תצ'מעי בדיחה".

רבע שעה אחר כך המבקרת רוצה למות. הגמד סיפר לה בדיחה, סיפר גם שתיים, וכעת, אחרי מצעד של צרפתים, שפנים, ג'ינג'יות על אי בודד ודוד לוי, היא שוקלת להטביע את עצמה בכוס המרטיני שלה.

שתבינו. אין, אין דבר שהמבקרת שונאת יותר מבדיחות. כל הסיטואציה נראית לה ביזארית. רגע אחד עומד אדם במסיבה ומתבודד עם צערו, ורגע שני תופס אותו גמד, גמד זר לגמרי, ומכריח אותו לצחוק. אשכרה מכריח. שהרי מן הידועות היא שאי אפשר להגיב על בדיחות, איומות ככל שיהיו, בפרצוף פוקר ובהמפפפ
אדיש. חייב אדם לצחוק שמספרים לו בדיחה, חייב אדם להטיח את ידיו על דלפק הבר בשאגות "כן, כן, ספר לי עוד אחת". הבדיחה, לצערה של המבקרת, אינה אלא אונס. אונס חברתי מתוחכם ביותר, שמטרתו כניעה מוחלטת. עד שלא תצחק , לא יילך הגמד מפה. עד שלא תצחק, לא יפסיק להמטיר עליה שפנים ושוודיות. והו, כמה שהמבקרת רוצה שהגמד כבר יילך. והו, כמה שהיא רוצה שייטול עמו את צקלון בדיחותיו האיום.

המבקרת היא אני, והגמד הלץ הוא עוד טמבל. למה טמבל? כי הוא פשוט נפל קורבן לאמונה הבאה: כל גבר מכוער הוא בהכרח גבר מצחיק. כן, שני עשורים אחרי וודי אלן, ואנחנו עדיין בבית הראשון. גברים מכוערים עדיין סוברים שהם לצים גדולים, גברים מכוערים עדיין ניגשים לנשים זרות ומנסים ליישם את אמונתם זאת. האמונה הזאת נובעת מההיקש הלוגי הבא: א. אופס, אני לא יפה. ב. אלוהים ודאי פיצה אותי בחוש הומור. ולא שאני מאשימה אותם. גם אני, שלא ניחנתי ביופי מהמם, חשבתי פעם או פעמיים לשדרג את ערכי בשוק באמצעות בדיחה אחת או שתיים. למזלי נגמלתי מהנטייה הזאת, והיום שיטת החיזור שלי כוללת עמידה בפינה בפרצוף תחת. יש איזה חן אפל בגישה שלילית. חן ההופך כל כוניפה
מאשדוד לגרטה גארבו.

וככה אנחנו ממשיכים עם שרשרת המצחיקנים ההיסטורית. משיסל לג'ינג'י גולדברג, מקטורזה לשלום אסייג. אה, וגם אדיר מילר. לא שהמוזכרים למעלה אינם נאים למראה וגבריים, זה פשוט ש… אהמ... הם לא ניחנו ביופי קלאסי.

בשבועות האחרונים עלו על מסכינו שתי פרסומות המנציחות את הטרנד הזה. אחת לא רעה. השנייה כן. הראשונה היא הפרסומת הסדרתית לקפה ארומה. השנייה היא הפרסומת שנקרא לה להלן "רוניתי, נגמר המיונז". שלא תבינו לא נכון, בארומה לא משתתפים שחקנים מכוערים. להפך, עדי אשכנזי (הבחורה) היא נערה נאה ביותר, וגם השחרחר נראה מצוין. אשר לאורי, ההוא שטחנו אותו בצבא, נסתפק רק בלציין
שיש לו פרצוף מעניין מאוד. המפפ... עם אופי.

אבל הנקודה היא שבארומה משתתפים שחקנים שנראים כמו בני אדם נורמליים. וזה, אחרי הכל, גם מה שחיבב עלי את הפרסומת. אחרי כל נערי ההיטלר יוגענד הבלונדים, שחברות כמו תנובה ממטירות עלינו, נחמד נורא לצפות בפרסומת שנראית כמו שצילמו אותה אצלנו בסלון. אז נכון, הבדיחות הן דיקט גמור, ומשחקי המילים הפיקנטיים מזכירים את אבשלום קור במקרה הטוב. אבל בסך הכל מדובר בפרסומת אמינה ונעימה. מצד שני, אני קצת חוששת מהאופן שבה תתקדם הסדרה. אחרי שמיצינו את כל הפאנצ'ים על הפוך ולמה שלא ננסה רגיל קודם, מה עוד תזמן לנו החבורה? לא ירחק היום שבו יעלו בארומה על הפאנץ' "מה פולים בדחיסה? אני מכיר רק פול מקרטני".

רוניתי נגמר המיונז, מצד שני, היא פרסומת איומה. איומה. אולי בגלל שהמלהקים שבחרו בשחקן יצאו מנקודת ההנחה שכל מי שאינו ניחן, אהמ, ביופי קלאסי, ניחן בהכרח בחן ובעיתוי קומי. לצערי, לא כך הוא המצב. הבחור של רוניתי הוא לא: א. שובבי. ב. מקסים. ג. ממזרי. הבחור של רוניתי הוא כן: א. מנומש. ב. צווחני. ג. חנאג' מעצבן רצח. לא שיש לי משהו נגד חנאג'ים, אבל חנאג'ים שעומדים וצווחים חמישים פעם "רוניתי, נגמר המיונז בסלון שלי", נוטים להביא לי את הסעיף. לא פלא שרוניתי, תהיה מי שתהיה (בואו נתערב שהיא לובשת המשביר מחסני אופנה!) מעדיפה לא לענות לו ישירות. "איך נגמר המיונז?", היא בטח שואלת את עצמה בעייפות פעם אחרי פעם, "אני הרי התחתנתי עם מיונז. גוש מיונז לבנבן מטפס עלי מדי לילה, גוש מיונז לבנבן יהיה אבי ילדי".

מה שמעלה את הנקודה הבאה למחשבה: מדוע לא יביאו לנו הפרסומאים בחורים יפים וגבוהים שיספרו לנו בדיחות? במשמרת הנוכחית שלהם בעולם הפרסום, בחורים יפים בדרך כלל עומדים ומלחשים "דראקר נויר" בגולף שחור, או סתם לועסים בשעמום מסטיק אורביט. לא יקרה שום דבר אם ישימו בפיהם כמה בדיחות טובות וישגרו אותם למקום שבאמת צריכים אותם. ואת הגמד מהמסיבה נשלח לפרסומת של אלקזאי דנונה. חיידק ידידותי זה משהו שהוא בהחלט יכול לשווק.