תנו לגלגל בשקט

הרשות למלחמה בסמים החליטה להיות אוניברסלית. אחרי ההצלחה במבצע "תלמידי ישראל והמריחואנה מאחורי קיר חדר המורים" ומבצע "מסיבות אקסטה בבן שמן, ההיו או חלמנו קרטון?", החליטו קברניטי הרשות לשלוח זרועות אל מעבר לים, הרחק אל חופי גואה ומסיבות הפול מון במאנלי. הסצנה בשוק מוחלט, הג'ראס אאוט, הדודות מהרשות חזק בתמונה.

הטיעונים המועלים בזכות הצעד האווילי הזה נשמעים בתחילה הגיונייים: מידי שנה מוחזרים לישראל מאות בוגרי תת היבשת וחלקם ממשיכים בדיוור ישיר למחוזות הגמילה לטיפולים ארוכי טווח. טובי בחורינו מקפחים את חוט תודעתם למובחרי הפטריות והכדורים הצבעוניים. תייר מזדמן שינפוש לו בין יוצאי הסיירות ולוחמי הקיריה במיל', שחרפו נפשם במרבצי מסיבות זימה עמוסות כימיקלים, יאתר בקלות עשרות מהם מוטלים עם תודעה מלפפונית ואהבליות באוקטן גבוה.
עכשיו הרשות למלחמה בסמים באה לעשות קצת סדר. ספר שירונים של שרהל'ה שרון יחליף את הצ'ילום המדוגם ואריזות של טופו יחליפו את חבילות הג'ראס הריחני. פליירים מהודרים יחולקו במקום כדורי סמיילי במסיבות ואפי נצר יבוא לעשות שמח לחבר'ה במקום די ג'יי צ'ופי.

בשמה של ההגנה על בריאותם ושלומם של צעירי וצעירות המדינה יוצאים שליחי הרשות עם אמונה שכך יאה וכך נאה. האומנם?
מתי בדיוק אמורים אלה שהגיעו לפרקם ההתבגרותי להנות מקצת עצמאות, קצת בחירה חופשית? עד איזה גיל יפקחו עלינו, יגידו לנו מה לאכול עם מי לצאת ומה לגלגל וכמה?
לחיות 18 שנה בתוך חברה רוויית אלימות, מתח, חרדות אין קץ ומשם להיות משוגרים היטב לשלוש שנים של חאקיות במבואות עזה או בהרי השומרון יכולים להפוך כל שמרן מסוגר לציפור דרור המשחרת לקצת חופש. אנחנו נוסעים לדפוק את הראש בהודו לא בגלל התרבות ההודית והחיכוכים עם קשמיר, אלא בגלל הישראליות והמאבקים שעוד מחכים לנו בדרך במה שקרוי לשרוד ולחיות בישראל של שנות ה 2000.
יש כאלה שנוסעים להודו ולתאילנד על מנת לדפוק ת'ראש, להעמיס על הקופסה כמה שיותר תוצרת על מנת להתנתק, לברוח להרגיש מנוטרל מהטרדות ומהחרדות שמלוות אותנו מיום היוולדנו. אחרים נוסעים לדרום אמריקה, שם הם מפוצצים את הוורידים בסם האדרנלין, קופצים באנגי', נאבקים ברפטינג אימתני, צונחים מצוקים ונוסעים בדרכי מוות פתלתלות. בסופו של דבר המטרה היא אותה מטרה: עצמאות באמצעות כימיקלים. הישראלי בגואה עושה את זה פאסיבי בעזרת צ'ילום וגלגולים, חברו בדרום אמריקה ממריץ את הדם אקטיבית בדהירות על סוסים וטרקים בג'ונגלים אפופי יתושי מוות.
מי יכול לאמוד את מתחם הסכנה של אלה מול אלה? באותה המידה בה מוחזרים הביתה המסטולים מהמזרח מובאים הביתה נפגעים מטיפוס מסוכן בפרו ומהתהפכויות בבוליביה. ההבדל הוא שבוגרי האנדים לא מועברים לכפרי גמילה. רבים מהם, לצערנו, נהרגו בשמה של האהבה להרפתקה ולחוויה המשכרת של החופש. אז אולי כדאי לשלוח גם לבוליביה ולאקוודור שליחים? לא רק על שימוש בסמים ייאסר אלא על כל חוויה שעושה טוב. במקום לעשות טרקים בצ'ילה יישלחו הצעירים לקייטנת נופש בבנימינה ובא לציון גואל.
אז רגע אחד לפני שהמיסיונרים של הרשות למלחמה בסמים מחריבים לצעירים את הזולה שלהם בהודו, לפני שאתם מבאסים להם את התקופה היפה ביותר בחיים, לפני שאתם עוצרים את אלו שמחפשים טיפה של עצמאות טרם יונחו הכבלים על ידיהם לעשרות שנים של ניסיונות פרנסה וחיים לכאורה נורמלים פה בישראל, תחשבו. הם לא נוסעים לשם על מנת שתצילו אותם מהסמים, הם נוסעים לשם על מנת שהסמים יצילו אותם מכם.