היססת - נדפקת

הנשיא האמריקאי, ג'ורג' בוש, הגדיר את "חומת ההפרדה" כ"בעיה". משפט מתון לכאורה אך טעון ומסוכן בטווח הבינוני. ראש הממשלה שרון כבר הודיע עם צאתו לוושינגטון שתוואי ה"גדר" לא ישתנה אבל אבו מאזן כבר גרם לבוש לראות מול עיניו "חומה". הפלסטינים, שהבינו כנראה שהגדר הנבנית אכן תקום בקרוב (אולי לפני נתב"ג 2000) הפעילו את אנשי ההסברה, בניצוח ראש ממשלתם בעל הלוק האינטלקטואלי החביב והמתון, כדי להמחיש לארה"ב ולעולם כי שלום לא יהיה כשיש חומה בין העמים.

הפלסטינים היו מאז ראשית המאבק, טובים יותר מאיתנו בהסברה והפכו במהרה לחביביה של התקשורת הבינלאומית. ייצוג הצד החלש, הנכבש והמדוכא נוצל על ידם ביעילות ראויה להערכה בעוד שישראל כשלה בהצבת דוברים לא רהוטים, ריבוי קולות ופחות מדי בנימין נתניהו באולפן. אולם ככל שהתגברו הפיגועים באינתיפאדת אל אקצה ירד כוחם של הפלסטינים בתקשורת והם התקשו להשיב לשאלות קשות, במיוחד כיוון שמי שהופיע יותר על המסכים היה ערפאת רועד השפתיים ולא עשראווי החלקלקה.

היום המצב השתנה. העולם ואירופה במיוחד, רואים את הפלסטינים כמי שהחליטו לעשות שלום ולהפסיק את הפיגועים. את ההודנה אי אפשר לתרגם לצרפתית או אנגלית למשהו אחר מהפסקת אש, והפיגועים ה"קטנים" שמתרחשים עדיין בשטח בקושי זוכים לאיזכור בתקשורת הבינלאומית. כשייטים מיומנים תפסו הפלסטינים את הרוח הגבית ועשו לנו פנצ'ר בדחפור המקים את הגדר.

אבל האשמה לכך אינה מונחת ברמאללה כי אם בירושלים. גדר ההפרדה אומנם הולכת ומוקמת בזמן כתיבת שורות אלה, אבל היתה יכולה לעמוד איתן כמו חומה (אופס, גדר) חזקה ובצורה. האירוניה חוגגת כששרון מבטיח להילחם עד סוף המחסנית על הגדר בשדה הקרב שבחדר הסגלגל, בעוד הוא עשה לא מעט כדי להאט ואף לטרפד את הקמתה. אבל שרון הוא לא האשם היחידי, בתי המפלגות מלאים בהם.

ראש הממשלה המנוח יצחק רבין היה הראשון שדיבר על הצורך בהפרדה פיזית בינינו לבין הפלסטינים בעודו בוחן את שדה הקטל של הפיגוע בבית ליד ב-95'. חיים רמון, איש עם קרדיט עשייה די מצומצם, ניסה לדחוף את רעיון הקמת גדר הפרדה בין העמים כצורך ביטחוני מובהק. על כנפי הרעיון הוא ניסה לקדם עצמו פוליטית במפלגתו מה שגרם ליריבו פואד בן אליעזר לפסול אותו על הסף. מאוחר יותר חיבק אותו בן אליעזר את הגדר ושינן את הצורך בה כמנטרה, אבל גם זה נעשה בעיקר כדי לקדם את מעמדו המפלגתי. ראש ממשלת האחדות דאז, אריאל שרון, פחד מהגדר בעיקר בשל סיבות אידיאולוגיות המושתתות על החשש שהיא תהפוך לגבול בר קיימא. במכבסת מילים הוא כינה את הגדר בשם "אזורי חיץ" רק כדי שלא יחשבו שהוא קיבל לראשונה רעיון ממפלגת העבודה.

בימים אלה הגדר אכן מוקמת, למרות אין ספור קשיים שהטילו פקידים רבים ובראשם פקידי האוצר. גדר ההפרדה היא צורך ביטחוני ממדרגה ראשונה ואחרי שהיא תעמוד לתפארת נמצא את עצמנו שואלים "איך לא עשו את זה קודם?". כמו במקרה לבנון המהלך גורר ויגרור ביקורת משלל כיוונים אבל שתסתיים המלאכה יישמעו איומיהם של רנטיסי ואל הינדי כמו דבריו של נסראללה – מדאיגים אך לרוב ריקים מתוכן.

למדינת ישראל היסטוריה ארוכה ולא כל כך מפוארת של קבלת החלטות בדיעבד ורק כשהגב מופנה אל הקיר. הגדר צריכה להיות שלמה ולהפריד גם את הגדה מישובי הבקעה הנאבקים על הישרדותם. אם בעתיד נצטרך להזיזה עם קביעת גבול מדיני, העלות הגבוהה תתבטל מול הצמיחה הכלכלית שיכול ביטחון אמיתי להביא.

שרון ושאר מעכבי בניית הגדר ניצבים כעת מול בעיה מתהווה כיוון שמי שיושב על הגדר עלול למצוא את עצמו יום אחד, נופל מהחומה.