ילדודס

כשקישה ומיוטאה פגשו לראשונה את שיבון במסיבת גאראז' ואר-אנד-בי לנוער בווסט-אנד של לונדון, שלושתן היו בנות 12. בחישוב זריז זה אומר שקרייג דייוויד היה בן 15 וחצי. אבל הרבה זמן עבר מאז, וכולם עבדו מאוד קשה, עשו הרבה חזרות ואכלו מלא מרורים עד שהגיעו עד הלום, ומה שמדהים זה שעדיין כולם צעירים בהרבה משרוליק איינהורן ואפילו מהתגליות שלו (לא כולל הבטטה).

אני לא יודעת מה זה אומר על העולם, אבל לאור העובדה שהשוגאבייבס הן באופן רשמי האול סיינטס של הדור הבא, נותר רק לקוות שעוד נשארה בליאם גאלאגר טיפה של הגינות ושהוא לא מתכוון לפתוח את שיבון לקראת יום הולדתה ה-17. אם הוא רוצה, מצדי הוא יכול לקבל סיבוב על קרייג דייוויד.

הגיל של השוגאבייבס, שעומד נכון לעכשיו על 16, הוא אישיו מרכזי כאן כי באמת שאין הרבה מה להגיד עליהן חוץ מזה. תקליט הבכורה שלהן, “One Touch” (הד ארצי), מאוד יפה, אם כי כצפוי אין בו עוד להיטים פיצוציים כמו הסינגל הראשון, “Overload”. יש בו הרבה שירי אר-אנד-בי ופופ-סול נעימים עם השפעות אמריקאיות ברורות. הבנות שרות יפה, משחקות אותה עם ההרמוניות כמו גדולות (הא הא), ועל פי המודל האול-סיינטסי הן גם לא מתחנחנות יותר מדי למצלמה כפי שהיה נהוג בעולם להקות הבנות עד למהפכת הדגמ"ח של האחיות אפלטון.

אם כן, אין מה להתלונן. ואולי השוגאבייבס הן אלה שיורידו סוף-סוף לבנות סטפס (שזה כולל את הבנים), אליס די.ג'יי וכל שאר הבחורות חשופות השיניים את החיוך מהפרצוף.