כשיוצא אלבום חדש של ארקדי דוכין אני מצפה שיהיה סביבו הייפ גדול, כי זה חשוב, ואני מצפה שיהיה טוב. "להרגיש" של דוכין שיצא לאחרונה הוא לא ממש טוב ולא ממש חשוב. ובכל זאת, דוכין. זאת אומרת שעם משהו בכל זאת נצא מכאן, והברירה בידינו, אם להתמקד בדברים הגרועים שבאלבום המופרז הזה או לגשש באפילה ולנסות ולדוג את מה ש - בכל זאת, דוכין - מקסים בו. בואו נתמקד בדברים הגרועים.
כדאי לנסות להבין מאיפה דוכין מגיע. ראשית, הוא מאוהב בטירוף, מה שעושה אותו איש די שמח. שנית, הוא מחורמן אש, מה שעושה אותו די פתטי. כלומר, אין שום פסול בקצת שאוווינג, אבל - בכל זאת, דוכין - זה קצת מוזר לשמוע אותו ככה. ב"זוזי" הוא לוחש מסרים מלוכלכים במה שנדמה כשילוב בין פרינס לבילי קורגן, ואחר משחרר את המשפט (נסו לדמיין או רוצו לקנות) "מקצב מתוק וגרובי". נדמה כי מהיום לבארי ווייט תמיד יהיה חסר קצת מבטא רוסי.
אז מובן שאני לא דורש מדוכין להיות כל היום עצוב ולא רוקד כש... זה הרי אכזרי. אבל הרגעים החזקים באלבום החלש הזה מגיעים כשהאיש עצוב, ומפחד לפתע שהאהבה תיגמר ("דגים"), או כשהוא מתחבר לנקודות היותר נוגות ופחות צוהלות שבעסק ("היא לא דומה").
דוכין מגיע ל"להרגיש" אחרי "כוכב האהבה" המצוין ושיתוף הפעולה עם מאיר בנאי, ואחרי שהוא ישב קצת ולמד לשחק במחשב ולהיגנב מלופי תופים. נשמעת כאן רמיזה לסימפטום "הילד מתלהב מהצעצוע החדש"? תוסיפו לכך את הדודים לואי להב (הפקה מוזיקלית) ויעקב גלעד (יועץ אמנותי), והרי לכם מוצר דביק. וזה לא שדוכין יורד אל העם, הוא פשוט שמח ופתטי, ובהליקון כמובן זיהו את זה, אז הם מיהרו להצמיד לו את להב וגלעד ומלא אמנים אורחים, ככה, שיהיה שמח.
הכי מוזר לשמוע את דוכין עושה "יו, יו" וסקראצ'ים בגירסת הכיף ל"הרי את מותרת לכל אדם" של דוד אבידן. הוא גם מביא את שב"ק ס' (בצעד די מיותר) לשורה אחת שחוזרת על עצמה. אבידן בבאגי'ז.
ומה הן שתי הנקודות הכי מופרזות באלבום המופרז הזה (ולא מדובר על כך שרמי קלינשטיין עושה קולות ב"אוהבת לא אוהבת")? תחילה לסימה לוי. מדובר במושא האהבה של ארקדי, שבתוקף היותה מקבלת נוכחות מוגזמת בכל שיר שני באלבום ומתפקדת כמורידת המתח המועט שנמצא בסביבה. בשלב מסוים נהיה זה מעין משחק, לנחש מתי תפציע לוי למספר שורות של נשמה. בסוף יש גם שיר עליה שמוקדש לה ("בודד, בודד"), שכולל את השורה הנצחית "סימה שאותי הקסימה". האם אני איש רע?
ההפרזה השנייה ב"להרגיש" היא השימוש הכפייתי בשטיק האוטו טיונינג. כן ילדים, מדובר באותו אפקט מ"Believe" של שר, שזוכה מאז שהתגלה בטעות לשימוש של לפחות פעם בשבוע - פעמיים בשבועיים. כאן נדמה כי המשחק הוא בצד של ארקדי, שמנסה להלביש על כמה שיותר אינדיבידואלים את האפקט המשעשע. ברשימה נמצאים סימה לוי (כמה וכמה פעמים כמובן), ארקדי דוכין (שבכך הורס קצת את השיר הכי טוב "היא לא דומה"), שלומי שבת ("שניות של אהבה". כי כשמסלסלים זה מגניב) ויהודית רביץ ("בודד בודד").
הלו, סינגולדה, תעלה על המיקרופון, נרביץ לך איזה פילצוט דיגיטלי.
מה בשם אלוהים כל כך טוב?
3.3.2001 / 18:53