נמכעמשקמ

לסוגיות ברומו של צבא יש פוטנציאל לא מבוטל להשרות עליי נמנום. אולי משום שהן כל הזמן ברקע, כמו רעש לבן. ואולי זו אדישות נרכשת, אחרי ילדות של חשיפה לא מבוקרת לסיפורי תהילה לא מצונזרים אודות גבורותיהם של צנחנים עשויים ללא חת, חובשים מחרפי נפשות ומארבי לילה מצמררים שכללו השתנה בבקבוקים. נו, לא משהו שצופה אדוקה של "הבית של פיסטוק" ערוכה נפשית להכיל.

השיעמום מתפוגג באחת, כשמדובר בעיוותי דין צבאיים מתחום המגדר, שוויון ההזדמנויות והצדק החברתי. הנה, עברו כבר תשע שנים מאז עתירתה של סגן אליס מילר לבג"ץ, בדרישה לשלב נשים בקורס טיס. הצליח לה, לשאקלית. שפכה כמה ליטרים של זיעה אסטרוגנית גאה בדרך, והוכיחה שנשים נחושות והישגיות לא באמת חוששות מתדמית שאיננה עולה בקנה אחד עם פרסומת ענוגה לסבון דאב. ואמנם, מאז ההישג ע"ש מילר, הצטרפו לחוויה המתקנת גם כוחות הנ"מ של חיל האוויר. חיל הים פתח את שערי קורס החובלים לנשים. אפילו כמה מכוחות היבשה הואילו להתעשת ולהסתנכרן על המציאות החדשה. ועדיין, לא מעט מקצועות צבאיים נותרו סגורים בפני נשים עד היום.

סיפורה של יערה שטולברג, שהתפרסם השבוע, מגלה בצבא ההגנה החשוך לישראל, צריך תמיד להשאיר עין אחת פקוחה. שטולברג, הצוערת בת ה-20, עתרה בשבוע שעבר לבג"ץ בבקשה להורות לצה"ל ולחיל האוויר לשבץ אותה כקצינה במערכת הנשק "מחבט" (נגמ"ש ועליו תותח וולקן ומשגרי טילי סטינגר), בה שובצו עד היום חיילים וקצינים גברים בלבד. בעתירה שהגישה, ביקשה החיילת להבין מדוע מסרבים פעם אחר פעם לשלבה כלוחמת וכמפקדת במערך האמור. זאת, על אף הניסיון הרלוונטי שצברה והיכולות המנטליות והפיזיות שלא חדלה להפגין במשך כל שירותה. טענתה המרכזית היתה כי הצבא מלעיט אותה בתירוצים מופרכים, שבבסיסם אמת אחת שחוקה: היותה אישה.

הנתון המעניין והיותר מטריד בסיפור הזה, הוא לאו דווקא סירובם הצפוי של אין סוף גורמים בכירים לשקול בחיוב את בקשתה של החיילת. הגדילה לדכא דווקא סגנית יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, סגן-אלוף שירלי קרני, ששלחה לחיילת את התשובה הבאה: "במסגרת בחינת מקצועות הלחימה בנ"מ עלה כי בשל אופיו ומהותו של המקצוע, בשלב זה לא ניתן לשלב נשים כלוחמות במערכת ה'מחבט'". מכתבה של קצינת פניות הציבור, סגן-אלוף דפנה הראל, שנשלח אף הוא כתשובה לחיילת, סיכם את טיעוניה המקושקשים בנוסח הבא: "הנושא מחייב בחינה יסודית, בכלל זה התאמת משקלים, סרגלי מאמצים, תנאי סניטציה, שהות לוחמות בודדות בסביבת שרות מבצעית ועוד".

בואו נעשה קצת סדר. "סניטציה"? שנתחיל לדבר על מפגעי סניטציה בבסיסי קל"ב מעורבים? - אתם לא באמת רוצים את זה. "לוחמות בודדות"? שנדון בבדידות שחשה פקידת לשכה מטופחת וממוגנת, בשעה שהיא מתייקת ערימת מסמכים ביד אחת, מתפעלת כלוליינית שיחת ועידה תלת - גנרלית ביד השניה, ומוטרדת מינית, ככה, על הדרך, ע"י המפקד? ולעניין "סרגלי מאמצים" - מה, באמת צריך להמחיש לסא"ל המבריקה בעזרת מצגת שקופיות את יכולתן של נשים לעמוד במאמץ פיזי, או פשוט להביא לה הקלטה של מסען המפרך והמרשים של בנות האיסוזו צ'אלנג'? רגע, שנשלוף שוב את נשק הלידה? רק תגידו.

משתמעת כאן צרימה נוראית ממכתביהן של הקצינות הראל וקרני. הגברות המכובדות הן גם נשים - גם נושאות בדרגות סגן אלוף - וגם אטומות להחריד לטרור השוביניזם שוודאי היה גם מנת חלקן, בתחנה זו או אחרת בקריירה הצה"לית שטיפחו. כלום לא סללו לעצמן את דרכן באותה מערכת עצמה, שבמעלה צוקיה התלולים מתנשפת עכשיו יערה? האם לא נתקלו בשעתן במוקשי הבורות ובמהמורות הטסטוסטרון - וצלחו אותם? האם שוביניזם הוא נחלתם המפוקפקת של גברים בלבד, או שמא מחלה חמקמקה וחובקת מינים, שמשכילה להצניע את מאפייניה בתוך חזיות ההסוואה הצבאיות של אלו שהצליחו לגבור עליה, למען קידום ענייניהן האישיים? איפה האמפתיה? ולאן פנתה אחוות הנשים? האם לא ברור לבעלות התפקידים הבכירים בצבא שכוחן כולל בחובו גם מחוייבות לא כתובה לטיפוח דורות חדשים של נשים מצליחות בתחומן במערכת הצבאית? במקום לנוע בלופ של מחאות והתמרמרויות כנגד אפליית נשים, לא יותר מחוכם ויעיל ללמד את אלו שכבר הצליחו - לדחוף קדימה, בשליחות, גם את אחיותיהן? שוויון הזדמנויות אמיתי צריך לבוא מחינוך. לא מתרומות ומפירורי חסד.

והרי - פני החברה כפני הצבא. כל עוד קצינות בכירות כדוגמת הראל וקרני יוסיפו להפנות עורף לדור הצעיר של נשות המאבק, אין להתפלא על כך שגם המעולות שבפייטריות משתחררות מהבקו"ם אחרי שנתיים, ומדשדשות כמוכות ירח להגיש קפה ודואר נכנס לבוס האזרחי שלהן.