גזענות? כן בבית ספרנו

ושוב אותן כותרות מוכרות: מתנחל סטר לחייל וכינה אותו "דרוזי מסריח", מנהלת בית-ספר "זיכתה" את תלמידה האתיופי בצליפות לשון סרקסטיות בשל צבע עורו שנשתזף בכוח ברייתו.

ואם ההתנהגויות המופתיות הללו אינן מספיקות לכם כדי לחדול מלהתכחש לגזענות הזו, שהפכה לאחד מקלקולי המידות הרווחים ביותר בחברה הישראלית, אזי הרי לכם דוגמא נוספת למופע אימים מובהק בניצוחו של לא פחות מה"ראשון בבידור" שלנו, דודו טופז.

הל?ץ הלאומי, זה שנבחר למשוך דוק של התרגשות ושמחה על מסכינו הקטנים והאפורים דרך קבע, עשה תפנית במנהיגיו התקשורתיים. הפעם הוא בחר לעסוק בסוגיית ויקי כנפו, מנהיגת האמהות החד-הוריות. אולם דודו לא הריע לה לאות הזדהות עם מאבקה וגם לא מצא לנכון לנחמה על לחצה ומצוקתה עם איזה פרס שידמיע את עיניו של הקהל מרוב התרגשות. הפעם דודו בחר להתעמת עם כנפו, מעל גלי האתר של "רדיו דרום".

שלא כמו שר האוצר, נתניהו, לא הלין טופז על ה"פינוק" של האם החד-הורית המתעקשת להתרפק על כתפיה החלושות של המדינה במקום לעבוד. מה שהעלה את חמתו היא המרוקאיוּת שא?תה הוא מתנצח מזה עשר שנים מאז נפגש עמה על מדרגות בית-הדין הרבני. והנה, כך בדיוק הוא אמר: "כמי שהיה נשוי למרוקאיות, אני מכיר את המנטליות של 'מגיע לי'" (אין חכם כבעל ניסיון, הא?...).

לא אופתע אם אותם דברים אלו של טופז, אשר לכאורה נועדו למחות על קיומו של מ?רי חברתי מיותר, שמשו, בסופו של דבר, כנדבק נוסף במאבקו עם רעיותיו לשעבר. אותן מרוקאיות שנבחרו על-ידו לא רק להיות לו לנשים, אלא גם לכהן בתפקיד מטפלות ילדיו, אשר נותרו לחנכם ולגדלם לאחר גירושיהן ממנו.

אמירתו של טופז כפי שביטאה זאת היטב גרושתו, דליה בר-שישת, היא אמירה 'גזענית עלובה', שכן היא התעלמה מן העובדה שעל אוכלוסייתן של האמהות החד-הוריות נמנות אמהות מכל הקשתות העדתיות והלאומיות: ספרדיות ואשכנזיות, רוסיות ואתיופיות, יהודיות וערביות.

אמירותיו של טופז, התנהגותה של מנהלת בית-הספר וחירופיו של המתנחל מעידים על קיומו של חטא אנתרופולוגי מובהק בו אנו חוטאים מדי יום ביומו: גזענות. סוג של מושג מעוות שהפנמנו ושבעטיו אנו מבלבלים בין המושג הביולוגי הטהור הנקרא "גזע" (בהנחה שהמושג הזה הוא אכן אובייקטיבי – דבר שעליו חולקים הגנטיקאים המודרניים) עם פירות הביאושים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים שצמחו בעטיין של האכזריות והבורות המאפיינות את החברות השונות וביניהן גם את זו הישראלית.

הסיפור התנ"כי על אדם וחווה, אבות האנושות, הביע לפני מאות בשנים את אותה אמת שהמדע מוכיח בזמננו: כל העמים על-פני כדור-הארץ מהווים משפחה אחת ויש להם מוצא משותף. המסע מתאר את מבנהו של גוף האדם: כל אבריו השונים הפועלים בצוותא להבטחת קיומנו; המבנה המיוחד שלא יכול להיות זהה אצל כל בני-האדם "סתם במקרה", לולא היה לכולם מוצא משותף.

עובדת אחדותו של המין האנושי מוכחת אפוא במבנה שלו: הפיצול המדומה של לכידותו זו, העדפה של תרבות אחת על פני אחרת, דעה קדומה, אפליה ונידוי שהם כולם א"ב של עשיית שעיר לעזאזל, הם כולם תולדה של קטנות המוחין – (וגם זה רק עוד סוג של מחלה).