מלחשים שאברום הוא השטינקר

על הפרק הראשון של "החפרפרת", אולי המיזם הטלוויזיוני החשאי ביותר שנוצר בארץ, שמרו בשידורי קשת מכל משמר. כשאיתי אנגל, המנחה, נפצע במהלך הצילומים, סיפר לשואלים כי מדובר בתאונת אופנוע. את הקלטת – שכוללת רק את הפרק הראשון, כמובן - קיבלה עדת העיתונאים רק יומיים לפני השידור. מסע הפרסום והגדלת הבאז (אריזה שיווקית, קוראים לזה שם), לעומת זאת, פועלים כבר כמה שבועות באינטנסיביות רבה. לא התפלאתי כשעורכי "וואלה! תרבות" העדיפו שאכתוב תחילה על "החפרפרת", ואת הקטע על הסרט החדש של גרינאוויי אשאיר לפעם אחרת.

באמת מצטער לפוצץ את הבלון. מילת המפתח ב"החפרפרת" היא שעמום. אבל תחילה הסבר קצר על חוקי המשחק: "החפרפרת", שעשועון בלגי במקור, זהה בהיגיון הבסיסי למשחק הנוער הפופולרי "יומולדת" (מגזרים שונים עשויים לכנות את המשחק בשמות אחרים, העיקרון תמיד זהה) – חבורת נערים עומדת במעגל כשאחד מהם מרכין ראשו (להלן "הפראייר"). אחד הנערים האחרים במעגל (להלן "המניאק") מטיח כף ידו בעורפו של זה (להלן "כאפה"), ולפני שהפראייר מרים את הראש, עוברים כל השחקנים, כולל המחטיף, להעמדת פני תמים (המהדרין אף מציירים עיגול דמיוני באצבע ומזמזמים, משמע "הזבוב עשה זאת"). תפקידו של החוטף לזהות את המחטיף. אם זיהה, מה טוב, המחטיף מרכין את ראשו. במידה וטעה בזיהוי, חוזר המשחק הנהדר לשלב אל"ף. ב"החפרפרת" קבוצת אנשים מנסה באופן קבוע לזהות את המניאק המסתנן דרך שורה של משימות המתקראות נועזות.

הבעיה המרכזית של "החפרפרת" היא, כאמור, השעמום. המשימות, הכוללות בפרק הראשון סנפלינג וסידור חפצים בחדר חושך, הן לא חדשניות וגם לא פוטוגניות. בנוסף לכך, אם ב"הישרדות" חיו המשתתפים בתנאים קשים, ללא אוכל ותנאי לינה הולמים, נדמה כי גיבורי "החפרפרת" עושים שם חיים – שימו לב לארוחת הצהריים המפוארת ולחדרי הלינה הממשיים.

גם הניסיון למצוא דרמה בחיפוש אחר האדם המנסה להכשיל את החבורה לא ממש מעניין – נסיונות ההכשלה שלו, בפרק הראשון, הסתכמו בהזזת כרית ממקומה (כשהמטרה היא לסדר חפצים בסדר מסויים) ונעילת דלת החדר של הבנות. ביג דיל. עוד אלמנט נחות יותר מהאחות הגדולה "הישרדות" (שאמנם שונה בכללים אך דומה להפליא במתרחש על המסך) הוא הניסיון ליצור דרמה בראיונות פרטיים בהם מספרים הגיבורים את שעל ליבם – במי הם חושדים, מי היה בסדר וכו'. במקום להתמקד במספר מצומצם של גיבורים, כאלה שמעניינים באותו רגע, מלאה אותנו הפרק הראשון של "החפרפרת" בסבבים ארוכים של ראיונות עם משתתפים שאין להם צורך אמיתי לומר משהו לאומה. בטח לא משהו מסעיר. שעמום כבר אמרנו?

את "החפרפרת" אני שולח בחזרה לחדר העריכה. המוצר הזה, שאורכו כמעט שעה, צריך להפוך ל- 30 דקות קצביות ומציצניות יותר. במילים אחרות – תנו לי עוד בוץ ודם, זה סודן של כל תוכניות המציאות לסוגן. ולהערה נוספת מתחום האופנה: שמישהו יוציא בבקשה את הכריות מהכתפיים של איתי אנגל. מראה הקולב הזה אינו תורם לאף אחד. אנגל, דווקא דמות קולית למדי, אינו זקוק לניפוח הגרוטסקי הזה.

ולבסוף הסתייגות: אולי באמת היתה זו טעות אסטרטגית לשלוח רק את הפרק הראשון של הסדרה. מאוד יכול להיות שבהמשך, כשמספר הגיבורים יצומצם, המשימות יהפכו מעניינות יותר וההזדהות עם הגיבורים תגדל. אני, מה לעשות, יכול לשפוט רק את מה שלנגד עיני.