עצור! שנור

בסוף השבוע האחרון דיברתי ממש לא יפה, בלשון המעטה, אל גברת אחת שאני בכלל לא מכירה. שלא באשמתה היא ספגה את כל התחמושת שצברתי. הגברת הזאת התקשרה אלי הביתה ביום שישי בשעה שלוש אחה"צ והשיחה התנהלה בערך כך:
"שלום אני מדברת עם ניצה צמרת?"
אני: כן.
"שלום לך גבירתי".
אני: שלום וברכה.
"ברשותך, אבקש כמה דקות מזמנך".
אני: בבקשה.
"תודה לך על פינוי הזמן".
אני: כן?
"מדברים מ"אלו"ט" . ידוע לך במה אנו עוסקים? "
אני: כן. אני יודעת.
"אם כך, אני רוצה להודות לך על תרומתך בעבר, אנחנו מבקשים להיעזר בתרומתך גם הפעם".
אני: סליחה כבר תרמתי השבוע. התקשרתם אלי לפלאפון.
"לא יכול להיות".
אני: אני נשבעת לך תרמתי ביום שלישי, תבדקי אצלכם.
"אז, אולי את מוכנה, לתרום עוד סכום סמלי........?"
אני: לא.
"מדוע גבירתי?"
אני: כי כבר תרמתי לכם ואני לא יכולה לעמוד בכל התרומות וחשבון הבנק שלי עומד ברשותי ואני עובדת לא רק בשביל לתרום לכם ולדאוג לעמלות שלך.... מה את עוד רוצה לדעת?
"סליחה, רק רגע גבירתי, מיד אעביר אותך למפקחת".

טרקתי את הטלפון.
בפעם הקודמת כשהעבירו אותי למפקחת ובהקשר לעמותה אחרת בשם, "אחת מתוך תשע", "ביטלתי" ( מירכאות כפולות ! ) את התרומה. למה?
כי הסכמתי לתרום מאה ¤ בתשלום אחד ואחרי שהטלפנית הודתה לי התבקשתי להמתין למפקחת. כעבור שניות ספורות נשמע מהעבר השני של הקו קול נעים שביקש לאשר את כתובתי על מנת לשלוח אלי קבלה.
באותה נשימה שאלה 'הנעימה', מה דעתי להגדיל את תרומתי לסך של 180 ¤ שהם כידוע ח"י מנצח.
סירבתי.
הנעימה: אבל אני אפרוש לך את זה לשישה תשלומים.
סירבתי.
הנעימה: בכמה תשלומים את מעונינת?
סירבתי.
הנעימה: אז אולי נקל עליך, תגדילי את התרומה למאה ועשרים ¤ בלבד.
סירבתי.
הנעימה: אני אפרוש לך....
שאלתי אם בסמכותה למחוק את התרומה או שעלי לחזור לטלפנית.
הנעימה: מה פתאום גבירתי אין צורך לבטל. את רק מוסיפה לסכום הראשוני. לא אני לא מבינה. את רוצה לבטל הכל?
עניתי, כן. נא לבטל הכל חד משמעית. האם עלי לשלוח פקס או מכתב על כך?
הנעימה: אין צורך. התרומה תבוטל מיד.
ואולם למרבה הפלא כעבור שבוע הגיעה קבלה על סך מאה ¤.
רתחתי. הרמתי טלפון יותר מפעם אחת למספר שהופיע ליד השובר אך לא נעניתי. הנחתי לעניין ותייקתי אותם בזיכרוני .
תרשו לי לא לדייק, אבל אני כמעט בטוחה שרק בחודש האחרון היו אלי מעל שמונה פניות מעמותות שונות ולכולן נעניתי. בדרך כלל לא זכרתי למי ולמה. רק הקבלה שהגיעה בדואר היוותה מעין תזכורת ולעיתים התברר שמשפחת צמרת תרמה פעמיים. פעם תרם הבעל ופעם האישה, ולא ידענו האחד על טוב לבו של השני. לא נורא, הרי מדובר בתרומה.

אולי כדאי לתת את הדעת לשאלה, מה קרה בשנים האחרונות בעולם הש??נו?ר הישראלי? כולנו זוכרים שעד לא מזמן הקישו על דלת ביתנו ילדים במסגרת תנועת הנוער או תלמידי אחת הכיתות מבית הספר ואפשרו לנו לתרום במזומן בלי לערב את כרטיס האשראי שלנו ומבלי לשלם מעשר בדרך אל המצווה?

מי האנשים הנחמדים האלה שמתקשרים אלי, יודעים את שמי ובאדיבות מופלגת בכל שעות היממה מטרידים אותי? אני תמהה האם הם עצמם מתנדבים בעמותות ? או אולי הם נהנים מאחוזים מסך הכל התרומות שנזקפות לזכותם? כאזרחית שתומכת בעבודה יצרנית, אני מבינה שזו עבודה לכל דבר. אבל מדוע אין תיאום לפחות בתוך הגופים עצמם והאם אפשר לווסת בין האינטרסים של כולם?

אולי בגלל שהסיוע הממשלתי לעמותות פחת ואולי עקב המצב הכלכלי הקשה צצות עשרות ואולי מאות עמותות חדשות מדי יום. כך קורה שברחבי המדינה פועלים יותר גופים שמפעילים יותר מתרימים שמנסים לגבות יותר תרומות וכולם ללא יוצא מן הכלל מתקשרים אלי.

כשקראתי בוואלה! בראשית חודש יולי כי ועדת המסחר הפדראלית בארה"ב יזמה במסגרת חוק המכירות הטלפוניות רשימה שתיקרא "נא לא להתקשר" ונועדה לבלום את מבול השיחות הטורדני של חברות הטלמרקטינג, שמחתי. בתור אזרחית במדינת חיקוי יכולתי לקוות שהנה הבשורה בפתח. ואולם חוק חדשני זה משמש את מיליוני האמריקאים שנרשמו לשירות החדש רק מפני פניות מצד גורמים עסקיים . אז מי יציל אותנו מגופים ועמותות הפועלים כביכול שלא למטרות רווח?
אם למשל יתקשר אלי מחר נציג "האיגוד הבינלאומי לקידום האבטיח" ( בחיי. יש דבר כזה), ויבקש תרומה להצלת מקשה מסוימת בעיירת פיתוח דרומית, מה עליי לעשות?