יופי של דבר מתרוצץ על האקרנים בתל אביב ובלווייניה אשר בתחום הקו הירוק. סרט, קולנוע, צרפתי, חצי אימה, רבע סאטירה, שמינית הומאז' למאה סרטים קודמים דומים לו, שמינית מקאבריות, ולקינוח - רבע עוף בשם סופי גיימן. אל תקלטו אותי ככה, "הארי חבר אמיתי" הוא אחלה של דבר. סופי גיימן היא משו-משו, והפחד ממש בן זונה. הבעיה היחידה של "הארי" היא הקצב, שמשחק אותה מתלבט בין "פסגת הפחד" המטרונומית, לבין "צעקה 2" המסתחבקת. אולם מכיוון שבאוכלי צפרדעים עסקינן, הסחבקיות היא פועל יוצא של איזו קריצה אל כיוונו של הצופה. משהו בסגנון "רוצחים סדרתיים הם דבר מצחיק לאללה, אם קולטים את המניעים שלהם".
מעשה בזוג נוירוטים, על סף איבוד העניין בסקס, משפחה שכזאת, אתם יודעים. הקיצר, החנאנות פוגשות בדרך מקרה (כמה משעשע הוא הגורל התפל) באחד, הארי, חבר אמיתי לשעבר, המתעקש להוכיח כי תוקף אהבתו לנמען טרם פג. ההוא מסתבר להיות מחורפן על כל הצורה. כל כך מחורפן עד שהוא הופך את הנוירוטים לפסיכוטיים גבוליים. בדרך לקתרזיס המדמם מתנפצות אל מסך הקולנוע קלישאות בנושאים של חברות, אהבה, אמון, זוגיות, חיים ו... המממ... מוות. ארגון "בצלם" בטח ימצא הזדמנות להחרים את הסרט.
בין האימה לסוגסטיביות על גבול הבלש מלטפת המצלמה את הרגע באדישות מלנכולית ומייצבת ומיד מטלטלת את האיזון הפנימי של הצופה (כאילו, אני). הכל נמסר במין שלווה, כאילו מדובר בדוקומנטציה, וכשהסרט נגמר, השירותים הציבוריים הם המקום האחרון שאתה רוצה לבקר בו, בטח בלילה אפלולי. זה מעיק, זה מחניק וזה זורק אותך כמו מנגינת בלט. על כמה דברים אפשר לומר את זה היום, חוץ ממהדורת החדשות?
חברים יש רק באגד
3.3.2001 / 18:53