חנה ותן לחיות

אין הרבה דברים שבזכותם כיף לו, לאזרח הקטן, לקום בבוקר. מצבה של ההודנה, האלימות במשפחה, האסירים הפלסטינים, החרדים בבר-אילן ומעל לכל - החום המעיק והיתושים, שמשנה לשנה רק נהיים מעצבנים יותר - הכל הופך למין עיסה שמנונית ודביקה שגוזלת כל פיסה קטנה של חן. ואם כל זה אינו מספיק – אז קמות להן הרשויות וגוזלות מאיתנו את אותם דברים קטנים, טריוויאלים, שכן מקלים על החיים.

ומעשה שהיה כך היה. קמתי לי באחד מבוקרי השבוע המיוזעים, בדרכי לעוד יום עבודה במרכז העיר. בחצי השנה האחרונה עשיתי לי הרגל - לחנות את רכבי בחניון "חנה וסע" ברידינג ומשם להמשיך למחוז חפצי כמה דקות ברגל, רצוי דרך פארק הירקון - הריאה הירוקה האחרונה של תל אביב. למי שלא בקיא ברזי החניה התל אביבית, אסכם ואומר שמדובר בנושא כאוב. החניון ברידינג הוא בין המקומות היחידים שאיפשרו לנהגים המסכנים להחנות את רכבם בלי לשלם בכיסם.

מה גדולה הייתה הפתעתי, אם כן, כשגיליתי שבכביש הכניסה לחניון הוצב לו, בן לילה, בוטקה ובו שלט המורה על תשלום של 15 שקלים עבור הזכות לחנות במקום. בתוך שניות נתמלאתי הרגשה דכאונית ומתסכלת של ייאוש קיומי. לא פחות. ויש שיכנו זאת - התעללות לשמה. כי מה ביקשתי סך הכל? לחנות את הרכב, כמו שהורגלתי בחודשים האחרונים, ולהמשיך משם בראש שקט לענייני. לא ביקשתי פרס, הנאה חומרית כלשהי, או כל דבר מותרות אחר, חלילה.

האופן הבוטה, הגס והמקומם בו העירייה רומסת את הזכויות של תושביה הוא פשוט בלתי נתפס. בלילה אחד היא הופכת עובדות, משנה סדרי עולם – וקובעת מציאות חדשה ודורסנית עבור רבים. הלוא אף אחד לא הודיע על כך מראש, לא התייעץ עם המקומיים ולא ביקש לשתף את אלו שהשתמשו במקום בקבלת ההחלטה. רק שיקולים כלכליים מנחים את המדיניות של קובעי ההחלטות. איפה הם ואיפה רווחת הציבור.

ולראש העיר, מר חולדאי, אומר דבר אחד. בחיים לא אשלם לך 15 שקלים תמורת זכות שגזלת ממני. לעולם לא. אני מעדיף לשרוף עוד 15 דקות בחיפוש מייגע וחסר תכלית אחר מקום חניה אחר, ובלבד שהמנגנון המסועף שבראשו אתה עומד לא ישלשל לכיסו עוד כסף. שילמתי לכם כבר מספיק על דו"חות חנייה וגרירה. אז בפעם הבאה שאתה מחלק בדואר חוברות צבעוניות שמפרטות מה עשית למען התושבים – אנא – פסח על בייתי. העצים הירוקים ששתלת לא מעניינים אותי יותר. הם מצהיבים לאור המס החדש שגזרת עלי.