5.
בדרום-אפריקה, כמו כאן, היו חילוקי דעות על הדרכים הלגיטימיות להילחם באפרטהייד, על האסטרטגיות של המאבק, על היתרונות והחסרונות של החרם הבינלאומי, הסנקציות הכלכליות, החרם התרבותי, החרם האקדמי- אבל המחויבות של קבוצה גדולה, ענקית בציבור הדרום-אפריקאי להתנגד לאפרטהייד- בשל החזון שדום-אפריקה שייכת לכל מי שחי בה- היא מחויבות שאין לה מקבילה כאן. שם, ברור היה שכל המערך הפוליטי-חברתי-כלכלי קשור בשלטון האפרטהייד. כאן, יש עוד רבים שמאמינים שקו הגבול הדמיוני, מפריד בין מה שכאן ומה ששם. ששם יכול להיות דיכוי וכאן דמוקרטיה, שאפשר להיאבק בגזרות הכלכליות כאילו לא היו קשורות בכיבוש ושאפשר, כמו שעושים רבים מאנשי האקדמיה, המשפט, העיתונות- שאפשר לכתוב ולחקור וללמד ולהסביר את החברה הישראלית- בלי להשתמש במילה כיבוש. יש עוד הרבה סיבות למה השמאל הישראלי או תנועת השלום הישראלית לא קיימת ובודאי עוד הרבה סיבות למה אין תנועת שלום ישראלית-פלסטינית ואי אפשר לדבר על הנושא בלי להזכיר את החרם של הפלסטינים על שיתוף פעולה עם ישראלים. חרם שהגיע הזמן שיישקל מחדש. ואני, כאמור, לא מתכוונת לענות על השאלה- רק להזכיר שקל יותר להתאחד מסביב לחזון פשוט, וברור שמציע עתיד טוב יותר וצודק יותר לכולם- מאשר מסביב לגירושין עם עתיד לא ברור. ואולי נוכל לחזור שוב לחלום על שלום? השנים האחרונות גזלו לנו את החלום הזה. פעם היינו אומרים שאנחנו רוצים שלום- היום כולם רוצים שלום אבל השלום כבר לא אומר שום דבר. אולי אנחנו צריכים לחזור ולהאמין? ( וכבר יש מוסיקה לריקודים השיר החדש של זיגי מארלי. הבן של.
השאלה השנייה שאיתה נסעתי לדרום אפריקה ואיתה גם חזרתי, מה אפשר ללמוד מההתעקשות הדרום אפריקאית להמשיך במשא ומתן למרות הפיגועים והחיסולים וההרג? לרגע עכשיו, עם ההחלטה של ממשלת ישראל לקבל את מפת הדרכים ולהתחיל במשא ומתן- אפשר לקוות שגם אנחנו חזרנו לדרך ההדברות- אחרי כשלון הסכמי אוסלו. שעכשיו בלחץ אמריקאי עלינו שוב על דרך ההדברות. אבל אם על שולחן המשא ומתן לא תהייה תקווה שאפשר לחיות כאן יחד. אם לא תהיה הבנה שהדברות ופשרה הן הדרכים היחידות האפשריות- גם המשא ומתן הזה בסכנה.
ואולי הימים האלה שבהם אנחנו חיים עכשיו הם ימים שייזכרו כימי השינוי? אולי היום הזה שבו גם אריאל שרון דיבר על שתי מדינות לשני עמים, ודי לכיבוש- הוא כאותו 2 בפברואר 1990 שאז הודיע דה-קלרק בפתיחת הפרלמנט שהמפלגה הקומוניסטית וה-ANC- הקונגרס הלאומי אפריקאי- הם מותרים? האם גם אנחנו בתחילתו של משא ומתן ארוך לקראת עתיד אחר- ומה אנחנו יכולים ללמוד מהמשא ומתן בדרום אפריקה?
המשא ומתן שם התנהל, עם משברים, אבל התנהל בצל אלימות נוראית. למעלה מ- 10,000 איש נהרגו בשעה שהתנהל המשא ומתן. דפדוף בעיתונים של התקופה מלמד- שגם בדרום-אפריקה היו שטענו שאין לנהל משא ומתן כל עוד האלימות נמשכת- ובכל זאת המשא ומתן נמשך. שון ג'ונסון, אחד העיתונאים שדיווח מהשיחות-ב-CODESA (Convention for a Democratic South Africa) הסביר שהמשא ומתן הוא כל הזמן על סף Breaklock. יום אחד אנחנו מדווחים על Breakthrough ולאחריו על Deadlock. ביום שלישי- פריצת דרך, ביום רביעי- משבר, ביום חמישי- אור בקצה המנהרה, יום שישי- מי יודע?
גם בדרום אפריקה היו רגעים שבהם, בתוך המשא ומתן נראה היה שזה לא אפשרי. האלימות וגם אי האמון של ה- ANC שהמפלגה השלטת באמת רוצה לוותר על כוחה. עברתי על עיתונות מהשנים של המשא ומתן במסגרת קודסה. מעניין במיוחד הספר של שון ג'ונסון שבו אוסף מאמרים שהוא כתב לעיתונות הדרום-אפריקאית בשנים של המשא ומתן ברגעים שבהם נראה היה שהכול יתפוצץ- למשל סביב השאלה האם צריך 70% או 75% מהתמיכה של הלבנים כדי להגיע להסדר.- שאלה שהייתה משמעותית ביותר- כי במשאל העם שהתקיים בין הלבנים במהלך המשא ומתן - 70% מהלבנים תמכו על סיום האפרטהייד. ברבים ממשאלי העם בעולם, בנקודות שינוי משמעותיות, הממשלה זוכה ל 70% תמיכה במהלך. גם פה יהיה 70% מהציבור שיתמוך בסיום הכיבוש, בפרוק רוב ההתנחלויות, בריבונות משותפת בירושלים ובהכרה בסבל של הפליטים ובתורך לפצותם. בשנות המונים כשכתבתי את הדוקטורט שלי על דרום אפריקה, שמעתי עשרות הרתאות מלומדות איך הימין האפריקנרי החמוש והנחוש לא יוותר וילחם על הזכויות היתרות שלו. אמרו שהם יקימו רפובליקות ללבנים בלבד שיסתגרו בתוך האיזורים הלבנים וילחמו. וזה לא קרה.
ספינת העתיד עלתה על הרבה שרטונים בימי המשא ומתן בדרום אפריקה. הרבה פעמים נדמה היה שהכל יתפוצץ. כמו בימים אחרי עוד טבח שנראה שיפסיק את כל המשא ומתן. הטבח בבויפוטאנג ביוני 1992. המלחמה בין אנשי אינקטה, תומכי הציף גטשה בוטלזית מנהיג הבנטוסטאנים, , לבין אנשי הקונגרס הלאומי האפריקאי- צוירה בכלי התקשורת בעולם- כאלימות בין שחורים. או כאלימות על רקע שבטי, למעשה הייתה זאת מלחמה בין אלה שניסו לשמר את הסדר הישן לבין אנשי דרום-אפריקה החדשה. אחרי הטבח ב בויפוטאנג- הודיע נלסון מנדלה ואנשי הקונגרס הלאומי האפריקאי שהם משעים את השיחות- עד שהממשלה לא תנקוט בצעדים ממשיים להפסקת האלימות. הטבח בבופוטאנג היה אחד משיאי האלימות בתוך שרשרת של מלחמות, פיגועים והתקפות שהתרחשו בכל תקופת המעבר בדרום אפריקה. עשרות אנשי אינקטה חמושים רצחו ילדים, נשים וגברים בביתם. "האפרטהייד", כתב נלסון מנדלה לנשיא דה-קלרק "הוא המקור לאלימות- והסירוב שלך ושל מפלגתך להכיר בכך- הוא בלתי נסלח ". מנדלה פרט את שורת הדרישות שלו ושל אנשיו- שעיקרן היה איסור על נשיאת נשק "מסורתי" שבו התבצעו רוב ההריגות- ומחויבות של המשטרה להעמיד לדין אנשים המלבים את מעגל האלימות. לאחר משא ומתן על התנאים להמשך המשא ומתן- השיחות התחדשו.
6.
בעקבות הטבח ב-11 ביולי 1992 כתב שון ג'ונסון -
"לנשיא דה-קלרק אין יכולת להפסיק את כל האלימות. לאיש אין יכולת להפסיק אותה...מה שהוא יכול לעשות זה לקחת את הצעדים הפרקטיים שרבים מאיתנו אנשי התקשורת ושוועידת גלדסטון הציעה מאמצע 1990- לאסור על נשיאת נשק בפומבי לפתור את בעיית ההוסטלים ולהעניש את האחראים לאלימות , זה יציל חיים מידית, ויש לזה סיכוי טוב לבנות מחדש את האמון שנשבר, אלה מפתחות להצלת קודסה. הסכם אפשרי אפילו יתכן- כשמנהיג אחד, דה-קלרק, נותן יותר ממה שהוא מוכרח לתת, וכשמנהיג אחר, מנדלה, לוקח פחות ממה שהוא יכול לקחת. זאת אפשרות מלאת תקווה. אנחנו לא יכולים להחמיץ אותה".
למה הם הצליחו? למה הם המשיכו במשא ומתן למרות הכול? זאת הייתה השאלה המרכזית שעמדה בבסיס הסמינר בו השתתפנו במאי 2003.
לא הייתה להם ברירה אחרת. דה-קלרק הסביר שברור היה שאין דרך אחרת. הבידוד שלהם בעולם: העובדה שהסטודנטים שלהם לא התקבלו ללימודים גבוהים בחו"ל, שהאולימפיאדה ותחרויות הספורט היו סגורות בפניהם, הבידוד המתמשך והלחץ הכלכלי- גם אם בטווח הקצר איחדו אותם יחד אידיאולוגית בתחושה של "העולם כולו נגדנו" , בטווח הארוך, הבהיר להם שכדי להשתייך לעולם הם צריכים להשתנות. מצבם הכלכלי התדרדר, צעירים לבנים רבים עזבו את דרום אפריקה- לא הייתה ברירה. בנאומו בסמינר בחודש שעבר לקבוצה הישראלית-פלסטינית-- הוא דיבר על כך שהיה ברור ששימור השיטה של האפרטהייד ימוטט את המדינה כלכלית - שהיה ברור לשלטון הלבן שכבר ניסו הכול כדי לשמר את ההגמוניה של הלבנים-ולא הצליחו- ושדרך האפרטהייד לא תצליח. מה שהוא לא אמר, אבל הוסיפו יריביו לשעבר- שר החינוך הדרום אפריקאי של היום ומנהיג גולה אז, פרופסור חאדר אסמאל- ואחרים- ומה שאפשר לקרוא בתיעוד של המשא ומתן, שכשדה-קלרק כשהתחיל את התהליך-הוא חשב שהוא יוכל לשנות- בלי למוטט לגמרי את השלטון הלבן- בלי לוותר לגמרי על ההגמוניה. באחד המכתבים שכתב נלסון מנדלה לדה- קלרק- באחד מהמשברים במשא ומתן הוא כותב:
"המשבר במשא ומתן נובע בראש ובראשונה מהעובדה שהמפלגה הלאומית מנסה למצוא דרך לאמץ את הקליפה של דרום אפריקה דמוקרטית- ובאותה עת לוודא שהתוכן איננו דמוקרטי".
אנשי המפלגה הלאומית ניסו להשאיר בידיהם את זכות הווטו, את זכויות היתר- לא רק בתקופת המעבר- אלא לתמיד. אבל, מודים היום רוב מנהיגי דרום אפריקה- משעה שתהליך הדמוקרטיזציה התחיל- גם אם הוא נעצר לרגעים, אי אפשר היה לעצור אותו יותר.
הצורך- הידיעה שחייבים להגיע לפשרה היא בוודאי הסיבה הראשונה במעלה למה המשיכו במשא ומתן - אבל גם לדרכים שבהם נוהל המשא ומתן הייתה חשיבות.
למשא ומתן היו הרבה שותפים - לא רק שני השותפים העיקריים אלא גם מנהיגי הבנטוסטאנים ומנהיגי המפלגה הקומוניסטית ומפלגות אופוזיציה-נציגי אקדמיה, ומנהיגי ארגונים בחברה האזרחית היו שותפים. הניסיון היה לכלול כמה שיותר קבוצות מהחברה האזרחית, מפלגות שונות- בתוך המשא ומתן- ולא לדחוק אותן לשוליים.
נהוג אצלנו לומר שלו היה לנו שותף כמו נלסון מנדלה - יכולנו להצליח. ואכן רבות נכתב על היכולת של מנדלה, אבל מעל האישיות הייחודית שלו ולתכונות המיוחדות של דה-קלרק, התהליך היה רחב ושיתף קבוצות רבות בתוכו, כשפשרה הייתה חלק ממנו. ככל שיהיו יותר שותפים לתהליך- כך יותר אנשים שיהיו מחויבים לו. הגנרל גאוג מרינג, הרמטכ"ל האחרון בצבא דרום אפריקה של האפרטהייד, והרמטכ"ל הראשון בתקופת המעבר - הזהיר אותנו מפני התערבות של אנשי צבא במשא ומתן. הוא אמר: "אני לא פוליטיקאי, לא דיפלומט ולא איש מחקר- אלא רק חייל פשוט ולכן אני נוטה להביט באירועים לא מהזווית התיאורטית אלא מנקודת מבט פרקטית צבאית.
בכל קהילה דמוקרטית, כוחות הביטחון הם תחת מרות השלטון באותה העת - ואסור להם להכתיב את הכיוון של המשא ומתן או את התוצאות הרצויות בו. יש חשיבות רבה לכך שהפרספקטיבה הפוליטית תנחה את כוחות הביטחון. אם השינוי הצליח כאן- אם אנחנו הצלחנו ליצור צבא חדש אחד משבעה צבאות השונים בשפתם, תרבותם, דתם הערכים שלהם ההכשרה שלהם והגזע - השינוי ייתכן בכל מקום". המילים שלו העלו את השאלה - מי מוביל את מי בישראל, הפוליטיקאים את הצבא או הצבא את המדינה? והאם יש בכלל הבדל ביניהם? אם ניתן רק לאנשי צבא לדון על עתידינו איך נוכל לרקוד?
הדרום אפריקאים גם הדגישו שחשיבות רבה הייתה גם בפומביות הדיון- העיתונות הייתה שם ודיווחה והתהליך היה שקוף ככל האפשר. ההתקרנפות והציניות של התקשורת הישראלית בולטים עוד יותר כשזוכרים את התנאים שבהם תפקדו עיתונאים דרום אפריקאים בימי האפרטהייד- כשעיתונאים נעצרו, עיתונים נסגרו והצנזורה הייתה דרקונית. לא כל העיתונות הדרום אפריקאית הרימה קול נגד הדיכוי- אבל הייתה קבוצה גדולה של עיתונאים שהייתה מחויבת לדרום אפריקה דמוקרטית- לחיסול האפרטהייד. וכך בעת חתימת ההסכם בנובמבר 1993. (כמה קרוב לחתימת הסכם אוסלו, כמה רחוק בתוצאות). שון ג'ונסון כותב-
"יש הרבה סיבות להיות ציניים בדרום אפריקה השברירית שלנו. אבל יש רגעים שצריך לאפשר לדמעות התקווה לזלוג מעיניך ללא מעצורים. בכיתי כמו ילד בשעות הבוקר של יום חמישי. אין סיבה להסתיר דמעות אלה בשם הכבוד. דרום אפריקאים אחרים, שונים בכו בחדר של המשא ומתן, מסיבות שונות. בכו בגלל העתיד שכולם אמרו שלא נוכל להשיג, ואולי בכל זאת יגיע, בכו בגלל הצללים של העבר, בכו בגלל הרגעים הנפלאים בהווה, בגלל כל מה שנפלא בבני אדם ".
התפיסה הזאת שההדברות הזאת היא לעתיד של כולם- ולא למשא ומתן בין גנרלים- פתחה את הדלת לעיתונות - ואפשרה לעיתונאים לשתף את הציבור בתהליך הדמוקרטי של הדברות לקראת שינוי. אצלנו, נדמה שרק אנשי צבא יודעים לעשות שלום. נשים לא שותפות לתהליך, מנהיגי החברה האזרחית, הציבור הרחב, כולם נדחקים הצידה, בפני קציני הצבא, המנהלים משא ומתן על עתידו.
7.
המשא ומתן לשינוי דרום אפריקה ראוי להילמד על ידינו. לא רק התוכן שלו- אלא הדרכים שבהן הוא נוהל. אולי דווקא עכשיו כשאריאל שרון מכיר בכך שהכיבוש לא יוכל להימשך, ושיש לאפשר הקמת מדינה פלסטינית, כדאי יותר מתמיד ללמוד מדרום-אפריקאים איך מתרגמים הכרה למציאות- איך לא נכנעים לאלימות ולפערים בדעות וממשיכים הלאה לדרך של פשרה- כי אין ברירה אחרת. איך הדרום אפריקאים המשיכו לדבר למרות למעלה מ 10,000 הרוגים שנהרגו בארבע השנים של המשא ומתן- למרות הפחד, והשנאה. איך הם הקימו קבוצות עבודה שפעלו במקביל, ולאורך זמן- כך שאם יש משבר בקבוצת עבודה אחת- האחרת פעלה. כך שיצרו מחויבות של עשרות אנשים להמשיך בתהליך של ההדברות- כי זה התהליך האפשרי היחידי.
וכאן אני מגיעה לשאלה, השלישית שאיתה חזרתי מדרום-אפריקה. והיא השאלה איך מכינים היום, את העתיד של אחרי השיחות, אחרי הפשרה, אחרי המאבק. כי נדמה שהשינוי לא היה אפשרי לו לא נעשתה עבודת ההכנה במשך שנים- עוד לפני השינוי. נכון ש"ועידת האמת והפיוס" התקיימה אחרי השינוי, אבל ההכנות לוועידה, ההבנה כי יתקיים תהליך של פיוס, תהליך פומבי שבו תתברר האמת, תצא לאור, תקבל ביטוי פומבי- התכנון והמחשבה על התהליך התקיימו עוד קודם לשינוי, ובמקביל לו ואפשרו את התהליך, כשיודעים שחתימת ההסכם אינה סוף הסכסוך אלא גם תחילה של תהליך ברור, פיוס והדברות- קל יותר להגיע להסכמה.
למשא ומתן הרשמי, קדמה עבודה של צוותים רבים, של אנשים רבים שתכננו, שחשבו ושהכינו את היום שאחרי. מה פירוש דרום-אפריקה שייכת לכולם? איך בונים דרום-אפריקה כך שתהיה שייכת לכולם? מאז הצ'רטר האפריקאי של 1955, הכינו אקדמאים, פעילי זכויות אדם, משפטנים ופעילים חברתיים- את דרום-אפריקה החדשה. במכתב מהכלא, כתב נלסון מנדלה לדה-קלרק ב- 1989 ותאר את הבסיס לתהליך הזה-"נצטרך לדון בשני נושאים פוליטיים. האחד: הדרישה לשלטון הרוב במדינה מאוחדת. השני: החשש של הלבנים מדרישה זאת וההתעקשות של הלבנים על ערבויות מבניות לכך ששלטון הרוב לא יהיה פירושו עליונות של השחורים על הלבנים. התפקיד של הממשלה ושל הקונגרס הלאומי האפריקאי הוא לגשר בין שתי עמדות אלה ". חלק מהתהליך כלל דיון בספרי הלימוד, בספרי ההיסטוריה והכנת התשתית הרחבה ל"וועדת האמת והפיוס". במקום לתבוע את סוף הסכסוך כמו שעשה ברק- הם הודיעו מראש שחתימת ההסכם אינה סוף תהליך אלא גם תחילתו של תהליך פיוס והדברות והוצאת האמת לאור בוועדה פומבית וציבורית.
במונחים שאנחנו משתמשים כאן, אנחנו מדברים על שני נרטיבים (שמתם לב שתמיד אנחנו משתמשים בביטוי הזה, המושאל, הזר כל כך- נרטיב?) כאן אנחנו מדברים על שני הנרטיבים- ואם יש ניסיון כלשהו הוא לאפשר כתיבה, שמיעה ודיון בשני הנרטיבים. בדרום-אפריקה ניסו לבנות יחד את הסיפור המשותף, זה שבתוכו יש מקום לכולם. לתעד את ההיסטוריה, לבחון מה תהיינה השפות הרשמיות, לבנות את דרום-אפריקה החדשה, כך שיהיה בה מקום לכולם. הם חשבו על החגים למשל. החג הלאומי של דרום אפריקה נחוג נצחון האפריקנרים את הזולו. איך עושים מיום שה חג לכולם?
החוקה הדרום-אפריקאית, אולי החוקה המתקדמת בעולם היא תוצר של שנים של עבודה, מחשבה ותכנון- האם אנחנו יכולים לנסח כך את העתיד שלנו?
בהקדמה הם כותבים:
We, the people of South Africa,
Recognise the injustices of our past;
Honour those who suffered for justice and freedom in our land;
Respect those who have worked to build and develop our country; and
Believe that South Africa belongs to all who live in it, united in our diversity.
וכיצד אנחנו מנסחים את העתיד שלנו? מה אנחנו בונים ליום שאחרי השלום? אולי אם נבנה, נתכנן, נחשוב ונכין את הימים שאחרי הסכמי השלום, נצליח לראות אותם מגיעים? שנתחיל לתכנן את המסיבה הגדולה?