3.
ולפני שאספר מה למדתי בדרום אפריקה, אליה חזרתי בחודש שעבר לאחר שלא הייתי בה 11 שנים, כל תקופת המעבר, אני רוצה לסייג ולומר שאני אופטימית למרות שאני יודעת שלא הכול טוב בדרום-אפריקה. בלנגה, עיירת השחורים מוכת האבטלה ליד קיפטאון, ראיתי שלוש משפחות מצטופפות בחדר בגודל חדר העבודה שלי כשרק וילון מפריד בין מיטת משפחה הצמודה למיטת משפחה אחרת. רבע מיליון איש חיים בעוני בעיירה זאת-אפילו שם ראיתי תקווה. וחיוך. ושמעתי מוסיקה וילדים רוקדים גם עם 60% אבטלה. ראיתי הרבה עוני, אבל לא ייאוש וכעס כמו אלו המלווים לעוני כאן. בפעם האחרונה שביקרתי בעיירת שחורים כזאת (שתמיד היא מרוחקת מהעיר מרחק שבו שמרו הלבנים את השחורים ככוח עבודה זול ורחוק מהעין), היה לפני 11 שנה, העוני והאבטלה היו דומים, יש אומרים שהם צמחו אפילו מאז שינוי השלטון וחיסול האפרטהייד- אבל הפעם העיירה לא הייתה בתוך ענן שחור ומפויח, כי הותקנו בה קווי חשמל והתושבים מקבלים מים וחשמל בחינם בכמות בסיסית.
פרופ' מרק זוולינג מאוניברסיטת סטלנבוש, המנהל מרכז לפיתוח Sustainable סיפר לנו על הקשיים. זה כמו לתקן מטוס כשהוא באוויר, הוא אמר. צריך לתקן אותו חלק אחרי חלק כדי שהוא לא ייפול. אנחנו עוד לא שם, הוא אמר, אבל נגיע.
פגשנו אותו בבאר של מלון צרפתי בעיירה פרנשהוק. בדרך ראינו את המונומנט הענק של ההוגנוטים שהגיעו לקיפטאון בסוף המאה ה-17 כשנרדפו בצרפת. ושאלתי את עצמי איך הם חיו עם המונומנט הענקי הזה לזכר הרדיפות שלהם באירופה בימים שבהם הם רדפו כל מי שלא היה לבן בדרום-אפריקה. פרופ' זוולינג סיפר על הקשיים; מעט מדי מורים, ספרי לימוד שצריך לעדכן, קרוב ל-20% מהילדים השחורים נולדים עם תסמונת אלכוהוליזם.
חבל שלא צילמתי. יש רגעים שרק בדיעבד מבינים כמה הם היו משמעותיים. רגעים שבהם אני גם רוצה לרשום כל מילה כדי שלא תאבד לי לעולם, וגם לא לחשוב מה יהיה לעולם כדי לא להפסיד את הרגע. מרק זוולינג דיבר על הקשיים, אבל הוא נתן לי המון תקווה. הוא סיפר למשל על הבעייתיות של חלוקת המים חינם לעניים בדרום-אפריקה; והסביר שבעיות דומות יצוצו בודאי, כשיוחל בקרוב החוק החדש בדרום-אפריקה שנותן לכל תושבי המדינה כמות קטנה של חשמל חינם.
החוקה הדרום-אפריקאית, אחת מהחוקות המתקדמות בעולם, מבטיחה זכויות בסיסיות לכל התושבים: מים זורמים היא אחת מהזכויות האלה. לאחר שב- 1994 בבחירות דמוקרטיות, בהן לראשונה הורשו להצביע כל תושבי דרום-אפריקה, נבחרו ה- ANC ונלסון מנדלה בראשם לנשיאות. התחילו תהליך של אימוץ החוקה ומתן זכויות בסיסיות לכולם. החוק קובע שכמות מסוימת של מים וחשמל הם חלק מאותן זכויות בסיסיות, אבל היישום של החוק לא פשוט. פרופ זוולינג הסביר שמחירי המים נקבעו כך שיעלו פחות למשתמשים בכמות קטנה יותר, כדי לאפשר לעניים מים בחינם או במחיר מוזל ולגבות מחירים גבוהים יותר מהמשתמשים העשירים יותר הצורכים יותר מים. אלא שבעוד ששעון מים מותקן בכל בית פרטי בערים הלבנות בדרום אפריקה, הרי שמד מים אחד נודד את צריכת המים בעיירה שחורה כולה. וכך, מכיוון שמחיר המים עולה ככל שעולה הצריכה, מד המים האחד של כל התושבים בעיירות מוכות העוני- מראה צריכה גדולה פי כמה ממד המים הבודד בוילה עם הבריכה הצמודה. פרופ' זוולינג הבטיח לנו שיימצא לכך פתרון- אבל זוהי דוגמא אחת לכך שהדרך עוד ארוכה.
ועם כל ההבדלים בין שתי הסיטואציות ובידיעה שהשוני אולי גדול על הדמיון- נסענו בכל זאת לשמוע מהם איך הם עשו את מה שקוראים בדרום-אפריקה "הנס"- הנס של העברת השלטון מהמיעוט אל הרוב.
4.
מה למדתי בדרום אפריקה? במאי 2003?
חזרתי עם שלוש שאלות גדולות :
השאלה הראשונה היא שאלה שחזרו ושאלו אותי בדרום אפריקה:למה פעילי השלום בישראל כל כך מפולגים? למה אין תנועת שלום בישראל או בפלסטין? או למה אין תנועת שלום ישראלית-פלסטינית אחת. בינינו שאלנו את השאלה הזאת אלפי פעמים ונתנו תשובות שונות. אבל בדרום אפריקה של אחרי האפרטהייד- אחרי שמאות ארגונים ותנועות- ארגוני נשים ונוער, ארגוני כנסיה ואיגודים מקצועיים- פעלו יחד נגד האפרטהייד-התארגנו יחד תחת המטריה של ה udf השאלה הזאת קיבלה משמעות נוספת. מה אנחנו יכולים ללמוד מהם? למה כאן הפעילים החברתיים לא פועלים יחד עם ארגוני השלום? למה לא מתרגמת ההבנה שיום פעילות של צהל בשטחים עולה כמו קצבאות הלידה שהממשלה זוממת לקצץ- לפעילות משותפת? למה אנשי תנועת גוש שלום ואנשי שלום עכשיו לא משתפים פעולה? איפה תנועת השלום הישראלית-פלסטינית?
אני לא אצליח לענות על השאלה הזאת וגם לא אנסה - אבל ההתחלה של התשובה טמונה לדעתי בהבדל הבסיסי בין הקונפליקט בדרום אפריקה וזה שבאזורנו- בכך שבדרום אפריקה ניסו להגשים חלום של מדינה אחת. והחזון הזה איחד את כולם- גם אם היו הרבה נושאים עליהם אנשי תנועת ההתנגדות לאפרטהייד היו חלוקים. כאן כמו בכל משא ומתן על גירושין- אנחנו מתווכחים ומתמקדים בפרטיםבחלוקת הרכוש, בפרוק של חבילה שממילא לא הייתה מוצלחת. כמו בויכוח על גירושין גם כאן אין בנו התלהבות ואין לנו אימון ואנחנו לא רואים תקווה. אופטימיות ורוחב לב ואהבה שיש בנישואין- אין בגירושין. מה החלום המשותף שלנו? חומה? מה החזון המשותף שלנו ? אין לנו כזה. ומשום שאין לנו חזון משום שכמה שנחזור ונגיד שוב ושוב מדינה יהודית-דמוקרטית לצד מדינה פלסטינית- זה לא נשמע ממש כמו חלום-יותר כמו חלום בלהות מלא מהמורות ומכשולים-- כי מיד עולות השאלות השונות עליהן אנחנו חלוקים. איפה בדיוק תעבור הגדר ומה יהיה על המתנחלים. וזכות השיבה. לו היה לנו חזון משותף ברור שאיתו היינו מתחילים את המשא ומתן על העתיד המשותף שלנו- אפשר היה לדבר על הפרטים. עכשיו הפרטים הפכו מהות הכול.
רבים מהדרום אפריקאים לא הבינו למה אנחנו רוצים שתי מדינות ולא מדינה אחת דו-לאומית. אם הפתרון של הבנטוסטאנים לא הצליח אצלנו- למה שהוא יצליח אצלכם? למשל הרמטכ"ל האחרון בצבא דרום אפריקה של האפרטהייד, והרמטכ"ל הראשון בתקופת המעבר- גאוג מרינג מי שבשום הגדרה לא יכול להיחשב כשמאלני קיצוני שאל למה אנחנו לא חושבים על האופציה של מדינה אחת. בשבילו כמו בשביל דרום אפריקאים רבים המפה העתידית של מדינת פלסטין מזכירה יותר מידי את הבנטוסטאנים. . ומכיוון שרובינו לא בחרנו בדרך הזאת שנראית לרוב הדרום אפריקאים הפשוטה ביותר, משום שזאת איננה האופציה המועדפת על רובינו, קשה לנו להתאחד סביב חזון פשוט וברור. גם לא בתוך תנועת השלום. מכיוון שהפתרון המוצע הוא פתרון של גירושין- אנחנו חלוקים על חלוקת הרכוש. ואולי דווקא אריאל שרון סימן את המסר הפשוט ביותר שמסביבו ניתן להתאחד- "די לכיבוש".
מהו הכיבוש? ומהם גבולותיו? ואיך מביאים לסיומו, והאם מדברים על גבולות 1967, ואולי יש להתייחס גם ל 1948, ומה עם ההתנחלויות? ומה עם ירושלים? והפליטים? כל השאלות האלו, הן הפרטים שעליהם צריך לדון במשא ומתן, ואולי, כמו שהציעו רבים מהדרום-אפריקאים, אנחנו צריכים לשקול מדינה אחת לכל מי שחי כאן? בדרום-אפריקה, כשהתחילו את התהליך של השינוי, הדעות היו חלוקות בנושאים רבים- איך יוצרים שוויון כלכלי אחרי שנים של אפליה, האם הלאמה היא הדרך? כשמדברים על חלוקה מחדש של הקרקעות- האם מדובר בכל הקרקעות שנלקחו מהשחורים? בסופו של התהליך, הוחלט להתחיל בתהליך הדרגתי ואיטי של בחינת הקרקעות שנלקחו מ-1913- פשרה, גם מבחינת הדרך והתהליך שצריכים שחורים לעבור כדי להוכיח שהאדמות אכן היו שלהם, דרך הקנייה במחיר השוק את האדמות מידי חוואים לבנים- ועד השאלה למה דווקא 1913 ומה עם האדמות שנלקחו קודם לכן?
השאלות האלה ושאלות רבות אחרות לא נפתרו לשביעות רצון כולם- הדעות עליהן היו חלוקות לא רק בתקופת המשא ומתן, אלא עד היום. ובכל זאת, מאז Freedom Charter, "מנשר החירות", שאומץ ע"י ה- ANC ב- 26 ביוני 1955- החזון של מתנגדי האפרטהייד היה ברור- "South Africa belongs to all who live in it, black & white"- "דרום-אפריקה שייכת לכל מי שחי בה- שחורים ולבנים". זהו חזון שהרבה יותר קל להתאחד כדי לממש אותו- הוא פשוט, הוא ברור, הוא אחד והוא טוטאלי- במובן הזה שאי אפשר היה לקבל אותו- את החזון הזה של דרום-אפריקה אחת דמוקרטית- וגם לתמוך באפרטהייד.