עכשיו, כשגם שרון כבר אומר די לכיבוש, אני מסרבת להיות צינית. כי שמעתי את דה-קלרק, נשיא דרום אפריקה לשעבר, מסביר למה אי אפשר היה להמשיך לקיים את מדינת האפרטהייד, וגם שמעתי רבים ממתנגדיו לשעבר, המאיישים משרות בכירות בממשלת דרום אפריקה החדשה, שאומרים שכשדה-קלרק התחיל את התהליך הוא לא רצה באמת לוותר על העליונות של הלבנים. אם הדרום אפריקה הצליחו אולי גם אנחנו נצליח? מה צריך לעשות כדי שיגמר הכיבוש וכולנו נחיה פה בשקט? אני מציעה להתחיל לתכנן את המסיבה גדולה. תארו לעצמכם איזו חתיכת מסיבה זו תהיה כשייגמר הכיבוש? אולי בשביל זה תזיזו את עצמכם?
בתחילת מאי 2003 נסענו 20 ישראלים ופלסטינים לשמוע ממנהיגים דרום אפריקאיים איך הם שמרו על התקווה. ישבנו שלושה ימים במלון מבודד על שפת האוקיינוס, לא רחוק מקייפטאון ושמענו מהם איך המשיכו את המשא ומתן למרות הכול. למרות החיסולים, והפיגועים וההרוגים וחוסר האמון של חלקים גדולים בציבור הלבן שאפשר להמשיך ולנהל משא ומתן לקראת עתיד טוב יותר לכולם.. חזרתי מלאה בשמחה בעיקר משום שרקדנו יחד, ישראלים ופלסטינים, כי ד"ר רימא חממי הסבירה למארחים שלנו את הצורך שלנו לרקוד, כצורך קיומי של דבקות בחיים, וכך הם ארגנו לנו ערב אחרי ערב להקות דרום אפריקאיות מדליקות של אנשים מכל הצבעים והמינים ששמחים ביחד. שמחתי שאשרף אל אגרמי שבבוקר סיפר על הכתיבה שלו בעיתונות הפלסטינית נגד פיגועי התאבדות בעברית נפלאה שרכש ב-12 השנים שישב בכלא הישראלי, רקד בערב כמו גדולי הרקדנים העזתים. כי ראיתי שאפשר לדבר ולרקוד ולהאמין בחיים של שכנות הוגנת - שאנחנו רק צריכים למצוא את הדרך.
אני בטח נשמעת נאיבית. אני לא ממש. אבל אני רוצה להדביק אתכם באופטימיות שלי. אני יודעת שסועאד עכשיו בעוצר בבית שלה, ואני מקווה שהעוצר יוסר והיא תוכל להגיע לתל אביב לחגוג את הוצאת הספר שלה " קפוצ'ינו ברמאללה". ואני יודעת שגם אם העוצר יוסר, לא בטוח שהיא תצליח לעבור את שני המחסומים בין רמאללה לירושלים כדי לנסוע איתי לתל אביב. אני יודעת שכל פיצוץ שאני שומעת בבית שלי בירושלים מקפיץ לי את הבטן פנימה בחרדה. ושברגעים אלה מתכננים עוד מאחז שיאחוז בנו ובכיבוש בגרון. ובכל זאת.
אם הדרום אפריקאים הצליחו למוטט את משטר האפרטהייד שהיה בנוי על דיכוי ואפליה- אולי גם אנחנו נצליח. וכן, אני יודעת שזה לא בדיוק אותו דבר. החזון של דרום אפריקה דמוקרטית מדינה אחת בה לכל אדם קול- הוא פשוט יותר להתאחד מאחוריו מאשר הפתרון שמוסכם על רוב הציבור הישראלי, ומהיום גם על מנהיגיו- שתי מדינות לשני עמים.
2.
אני לא רוצה לדון בדומה ובשונה בין שלטון האפרטהייד והשלטון הישראלי בשטחים הכבושים. . אני מתמודדת עם השאלה הזאת בספרי "איפה אני בסיפור הזה?(כתר 2002), שם אני מדגישה שזה לא אותו דבר, אבל זה גם דומה.
"בדרום- אפריקה," אמרתי במשך שנים, "המאבק הוא על חיים משותפים. כאן אנחנו נאבקים כדי להגיע לגירושים מנומסים."
יש עוד המון הבדלים אבל כדאי ללמוד מה קרה שם ומה שם הצליח ומה לא.
אני לא פוחדת מהשימוש במילה אפרטהייד לתאר מה שקורה כאן, אבל אני לא בטוחה שהמונח הזה עוזר לנו להבין טוב יותר את האפליה בישראל, או לדעת מה לעשות כדי לשנות אותה. האם רוצים להגיד שיש אפליה בישראל, ושהערבים בישראל, האזרחים הערבים בישראל, אינם שווי זכויות? או שכשאנחנו מדברים על אפרטהייד אנחנו מתכוונים למצב הזה שבו לפלסטינים בשטחים אין זכויות כפי שלא היו לשחורים בדרום-אפריקה? או שרוצים לומר שהמצב פה הוא נורא כמו שם, בדרום-אפריקה?
מבחינתי, הדמיון המפחיד באמת הוא השימוש המדוקדק והעקבי במערכת חוקים שמנרמלת את המצב הלא נורמלי של אפליה. שלטון האפרטהייד היה מבהיל, מקומם. לא רק שמיליוני אנשים חיו בלי זכויות מינימאליות, בקיפוח מתמיד, אלא שהאפליה הייתה מעוגנת במערכת סבוכה של חוקים; חוקים שאסרו על נישואין בין שחורים ללבנים, חוקים שלא אפשרו לשחורים לגור בערים שהוכרזו כלבנות, חוקים שחוקקו בהליך כמו-דמוקרטי, שנאכפו על ידי מערכת משומנת של עורכי דין ובתי משפט, ובירוקרטיה עצומה שנבנתה כדי לשמר את האפליה. גם ישראל היא מדינת חוק. בשטחים הכבושים יש הרבה מערכות משפט ומאות חוקים והוראות ותקנות: תקנות שנותרו מהבריטים, ומהטורקים וחקיקה ישראלית, וחוק ירדני וחוק מצרי, וחוק הומניטארי בינלאומי שלא ממש חל אבל בית המשפט העליון הואיל לאמץ את הרוח ההומניטארית שלו, וצווים צבאיים, וחוקי השריעה ועכשיו גם חקיקה של הרשות הפלסטינית. המון חוק. כמו בדרום-אפריקה, גם אצלנו המדינה מעסיקה מאות עורכי-דין ומשפטנים ויועצים שמסבירים איך מה שלא צודק הוא בעצם חוקי.
אלפי התקנות והחוקים והצווים גם פה וגם שם - לא עושים את העוול צודק יותר. רק חוקי יותר. והם מאיימים על ההבנה הבסיסית שלנו שחוק הוא לא רק הסכם בין חזקים. דרום-אפריקה לא הייתה המדינה היחידה בעולם שבה הייתה אפליה, אבל היא הייתה המדינה היחידה שבה גזענות מעוגנת בחוק, שבה אפליה הייתה חלק ממערכת חוקים מסודרת וממוסדת, ואפרטהייד נתפש בעולם כשיטה שיש להפסיק. אני לא בטוחה שהשימוש במונח אפרטהייד עוזר לנו להבין את האפליה של הפלסטינים בישראל, והדיכוי של הפלסטינים בשטחים. אני לא בטוחה שהדיון בשאלה כמה אנחנו דומים וכמה אנחנו שונים מדרום-אפריקה מקדם אותנו לקראת פתרון. אבל ההשוואה הזאת מזכירה לנו שמאות חוקים לא עושים אפליה לצודקת ושהקהילה הבינלאומית, אותה קהילה שאליה אנחנו רוצים להשתייך, לא אפשרה לאפרטהייד להמשיך ולהתקיים. כי לא חשוב איך שנסביר את זה וכמה מאמרים ייכתבו על ידי מלומדים ומשפטנים ישראלים- באותה חתיכה קטנה של אדמה חיות שתי קבוצות: אחת שנהנית מזכויות וחירות ואחרת לא.