ניו איזראל

אחת לאיזה זמן כולא אזרח ישראלי את הנאדים שמפליצה ישראל בפני אזרחיה בתוך שקית אטומה, עולה אל היכלי השן של הקפיטליזם הממשלתי המרוצה מעצמו ומפעולותיו לטובת האזרח המעפן, ומפוצץ אותה בפניה של המדינה. אבוי לצחנה! זועקים הפקידים. אבוי לסגנון! מחזיקים אחריהם הפרלמנטרים. אבוי לכפיות הטובה! זועק המיניסטר. אחרי כל הפסוליה המקולקלת שהאכלנו אותם, עוד יש להם את עזות המצח להפליץ כל הדרך אל סניף הביטוח הלאומי. כפויי טובה. אין מה לומר.

ובאמת, נפיחה מהדהדת כמו זו שהפריחה ויקי כנפו בפניה של הישראליות מקבלת ההחלטות, אינה מותירה בידי מי שאינו מתגורר במצפה רמון, מי שאינו ניזון מקצבת הביטוח הלאומי, מי שאינו ישראלי, אלא את התמיהה – שבצידה התנשאות – האם "המצב" באמת כל-כך קשה? האם באמת הגיעה המדינה לעברי פי פחת של צעדות מחאה ממצפה רמון הרחוקה ללשכת שר האוצר אשר בחלל החיצון? האם באמת, כלו כל הקיצין? האם באמת אין לאמהות החד הוריות ממצפה רמון, ערד וחצור הגלילית, שום דבר מועיל לעשות – קיבוץ נדבות, נדמה, עשוי להסתמן כאפיק השקעה מתגמל! – מאשר מפגני זעקה סמליים, שנדמים לא אחת כניסיון נואל להפשיט את המציאות ממספרים ונתונים ולפרוט אותה למעות של (אלוהים אדירים!) בני אדם.

פני עגל הזהב המשתומם שמנסה להמשיך ולהזין את עצמו, כמו משק אוטרקי, ביניקה מעטיניו וחוזר חלילה, הם פניה של המדינה הבועלת את אוכלוסייתה ודורשת מהציבור לתרום ביד רחבה למרכזי סיוע לנפגעות תקיפה חברתית. קולו של פקיד האוצר המצלצל לויקי כנפו ומנסה להגיע איתה ל"הסדר", הוא קולה של המדינה האומרת לאזרחיה: "עכשיו שהסכמנו על המקצוע שלכם, נותר רק להתמקח על המחיר". אבל לא את כל הישראלים ניתן לקנות בכסף, בוודאי לא את אלה שאפילו כסף, אפילו הרבה כסף, לא ישנה את עובדת היסוד של מציאותם: בישראל הנוכחית, האנטיפתית, האכזרית, נעדרת החמלה, אין כמעט יותר לאף אחד מה להפסיד. וזונות אתם בעצמכם.

איזו תמונה מרהיבה היא זו של ויקי כנפו, תמצית ישראליות מקולפת לאישה אחת – אבל לא כמוני, לא דומה גם לכם – אישה מטעם עצמה, למען עצמה, שלא התכוונה ודווקא בשל כך הצליחה, בעברית הנוקשה שלה, בשפת הגוף הלא מיומנת שלה, בלבוש הלא מודע לעצמו שלה, להפוך לדוברת מטעם עצמה, לענייני עצמה, בשם עצמה. הסיפור שלה, המקרה שלה, הוא שלה בלבד. אל תעזו לנכס אותו לעצכם. אל תעזו להחרות בקול יבבני, "גם אני שותף", "זה גם הסיפור שלי". כי הוא לא.

ויקי כנפו מספרת את הסיפור הפרטי שלה. כמו גם אילנה אזולאי מערד, שדוחפת את בנה בכיסא גלגלים, את כל הדרך ההררית בואכה ציון. כמו גם כל האחרות שיצאו ונתקבצו בעקבותיהן, כל אחת מהשביל הפרטי שלה, מההסתעפות הישראלית האכזרית שלה, כולן מייצגות את עצמן ועצמן בלבד. יותר מכל – תנועות המחאה האזרחיות של איש אחד, היא-היא ישראל החדשה. כזו ישראל הפכנו להיות: ישראל של שישה מיליון בדידים. ישראל של שישה מיליון סיפורים פרטיים. ישראל של שש מיליון דמויות פרטיות, שביחד מצטרפות לתמונת שישה מיליון הפיקסלים הנוראה שהיא ישראל המרוטשת והמבעבעת מרוב אי אכפתיות לזולת.

ואיזו תמונה מרהיבה ורבת סמליות היא זו של ויקי כנפו מול בנימין נתניהו. ישראל האותנטית, הרעבה לחמלה, מול ישראל של ביבי, הקרה, הצרה, המתגוררת בקיסריה, הגובה הון תועפות בעבור הזכות למכור גלויות חכמה מארץ ישראל לגויים מחו"ל. ואיזו תמונה נהדרת היא זו, של ביבי נתניהו, גם הוא ישראלי מטעם עצמו, המציץ מהחלון – כמו לואי ה – 16 בשעתו, אל לוחמת חופש זאת ואומר לעוזרו, "זרוק לה איזה קרואסון חמאה, למסכנה". לא אדוני השר, לא הפעם. לא קרואסון חמאה, לא עוגות, אפילו לא חזרה מהקיצוץ הדרקוני בתקציב יועילו הפעם. את ויקי כנפו, כזכור, אי אפשר לקנות בכסף. את ויקי כנפו. ואותי, ואותה, ואותו, אי אפשר לקנות יותר. לא בפרוטות, לא במזון, לא בחצי שעה מזמנו של שר האוצר. המחיר שלנו גבוה בהרבה.

המחיר שלנו הוא שש מיליון מנות של אנושיות. שש מיליון מנות של תשומת לב. שש מיליון אגרופים על החזה, להכות על חטא. שש מיליון מסעות בזמן, אל העבר, להחזיר לנו את מה שהיה שלנו ונלקח. אדוני שר האוצר, איננו רוצים את הכסף שלך, את מדינת ישראל אנחנו מבקשים לעצמנו. את כולה. על אדמותיה, על נכסיה, על כל כולה כולל הכל. את ישראל אנו מבקשים לעצמנו, לחלקה לשש מיליון חתיכות שוות של ויקי כנפו, ולחלק אחד לאחד, אחת לאחת. ולא ננוח עד שתסור הרעה מעל הארץ. ואם תתעקשו להחזיק בה, כאילו הייתה נכס שלכם, קניין שקיבלתם בירושה – נחריב אותה. עליכם ועלינו. לנו, כזכור, אין מה להפסיד. ואז נקים אותה מעפר, בצלמנו, כפול שש מיליון פנים. לא של עבדים, אלא של אדוניה האמיתיים. וניתן לה שם חדש, אדוני שר האוצר. נקרא לה כנפולנד.